פרשת שמות - פרשת המקדש

מנהיגות יהודית בגלות

 

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

 

למרות פטירתו – 'יוסף היה במצרים' וזכרונו נשמר בתודעת העם ומנהיגיו

פרשת 'שמות' היא המשך השתלשלות הדברים כפי שתוארו בספר בראשית, כיצד הולכת ומתממשת הנבואה שנאמרה לאברהם ב'ברית בין הבתרים' – "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה".

בעניין זה אומר המדרש (שמות רבה א, ב): "'ואלה שמות' [בתוספת האות ו'] - מוסיף שבח על הראשונים". מהו השבח הנוסף שרואה המדרש, בהזכרה חוזרת של שמות בני יעקב?

בהתבוננות על השם 'יוסף' הנזכר בהמשך, הננו מוצאים שנאמר בו: "ויוסף היה במצרים". אומרים על כך חז"ל במדרש (שם ב, ד) "כל מי שכתוב בו 'היה' - מתוקן לכך". יוסף מוזכר כאן בהקשר לגלות מצרים ההולכת ומתהדקת כטבעת חנק סביב ישראל. דומה, שבאה התורה ללמדנו, שלמרות שנפטר - "היה" יוסף עם ישראל בגלותם, וזיכרו כמנהיג לא מש מתוך העם כאילו הוא חי עמם.

אמנם קם מלך במצרים "אשר לא ידע את יוסף", ורצה להתעלם מקיומו, אך בישראל דמותו המשיכה לחיות. כוונת הדברים היא, לפגישת האחים עם יוסף והלקח שנלמד מאותו מעמד, בו יהודה מודיע, כי הוא מקבל על עצמו להיות עבד ליוסף תחת בנימין. קבלת עריבות זאת, שיוסף – המנהיג הראשון שצמח בישראל - רצה להווכח בה ולהנחיל אותה לדורות הבאים העתידים לחיות בגלות מצרים (ראה לעיל בדברינו בפרשת ויגש) תחושת עריבות זו נשארה חקוקה היטב בזכרון העם.

 

יוכבד ומרים - כדוגמה למסירות נפש על ישראל בשעבוד מצרים

פרשתנו רצופה מקרים של עריבות איש בעבור רעהו, ועבור כלל ישראל.

העובדה הראשונה המובאת בתורה, שיש בה כדי להבליט את העריבות ההדדית כנזכר, היא פנייתו של פרעה לשפרה ופועה - הנשים העבריות, להמית את הבנים בעת הלידה. רצה פרעה להקל על עצמו את המלאכה, ולהכות את ישראל 'מהם ובהם'. הוא פונה לנשים, בהנחה, שכנשים חסרות הגנה, אשר חייהן תלויים להן מנגד, לא יוכלו לגלות התנגדות לדרישתו.

אולם לפי המובא במדרש (שמות רבה א, יז) גילה המלך התנגדות מפורשת כבר בפתח דבריו. פועה - זו מרים - מוכיחה אותו, וכדברי המדרש: "זקפה חוטמה ואמרה לו: אוי לו לאותו האיש, כשיבוא האלהים להפרע הימנו!" רק התערבותה של אמה הצילה אותה ממוות בידי פרעה. ואולי מכאן נגזר השם 'מרים', שכן, גילתה אותות של מרי מול מזימות פרעה.

לא רק שדחו יוכבד ומרים את דברי פרעה, אלא שנאמר בהן: "ותחיינה את הילדים", וכדברי חז"ל, "שהיו מספקות להם מים ומזון".

לפי המתואר בפסוקים, פעמיים נקראו הנשים אל פרעה, אין ספק שהדבר עורר חשד בלב האנשים בשכנותם, מה המיילדות מחפשות בבית פרעה, ושמא הן משתפות פעולה עמו. מטבע הדברים לא יכלו לספר את ההוראה שקבלו מפרעה כי היה מוציא אותן להורג. ואכן אומרים חז"ל (שמות רבה פרשה א): "למה הוצרך הכתוב לומר – 'ותחיין את הילדים'? יש קילוס בתוך קילוס... יש מהם שראוים לצאת חיגרים או סומים או בעלי מומין... ןיש מהן שראויין למות בשעת יציאתן, או אמן תסתכן ותמות... ומה היו עושות? - עומדות בתפילה, ואומרות לפני הקדוש ברוך הוא... רבון העולם! יצא הוולד לשלום, שלא ימצאו ישראל ידיהם להשיח עלינו לומר: הרי יצאו בעלי מומים שבקשו להרוג אותם. מיד היה הקדוש ברוך הוא שומע קולן ויוצאין שלמים".

בנוסף, מרים היא זו העומדת על שפת היאור לראות מה ייעשה במשה הצף בתיבה, והיא הדואגת למצוא לו מקלט בבית פרעה.

מכאן מובן מדוע לאחר כשמונים שנה, לאחר קריעת ים סוף, כשמשה עומד ומשורר את שירת הים על טביעת המצרים, יודעת היא לקחת את התוף בידה ולשיר. כי רק היא יודעת באיזו סכנה היה העם, מה היו המזימות שזמם פרעה, מה עבר על משה בינקותו, וכיצד מתוך מצב של כליון - צמח עם וצמח מנהיג לאומה.

מנין שאבו יוכבד ומרים את כוחן ואת מסירות נפשן למען האומה, גם כשהיו נתונות בסכנת חיים? התורה משיבה על כך (שמות א, יז): "ותיראן המילדות את האלהים - ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים". הפחד מפני ה' הסיר מהם את פחדו של מלך בשר ודם, והיו מוכנות למסור את נפשן להצלת כלל ישראל.

 

שבת שלום