מז,כח: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה:  אדם המתרגל לטוב, אינו שש לשנות מחייו הטובים. יוסף הזמין את אביו ואחיו למצרים לחמש שנים: וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב (מה,יא), והנה יעקב נשאר 12 שנים נוספות. אמנם ה' הבטיח לו שיעלה אותו (וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; מו,ד), אך אין זה אומר שלא יוכל לעלות בעצמו חזרה לביתו בקרית ארבע, וגם לא הוזמן מלכתחילה ליותר מ- 5 שנים.

מח,יב: וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו: ילדים אוהבים להרגיש את חסות אביהם גם בגיל מבוגר. כאשר יעקב מת בגיל 147 מנשה ואפרים צריכים להיות לפחות בני 20, שהרי הם נולדו "בטרם תבוא שנת הרעב" (מא,נ), 19 שנה לפני שיעקב מת (שהרי בא בגיל 130 כאשר חלפו כבר שנתיים משנות הרעב). ישיבה על ברכי האב מורה על אהבת חסות האב.

מט,לב: וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו: אדם מרגיש את מותו מתקרב ויכול להערך לקראת המוות. יעקב אוסף רגליו אל המיטה ואז נפטר (נאסף אל עמיו).

נ,י: וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים: ישיבת "שבעה" על נפטר לא צריכה להיעשות אחרי הקבורה, אפשר גם לאחר ההספדים, עוד לפני הקבורה, שהרי הקבורה נערכה לאחר שבעת ימי האבל: וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו, אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה (פסוק נ"ג).