'כתנאי (בראשית כד, א) "וה' ברך את אברהם בכל". מאי "בכל”?... דבר אחר, שלא מרד עשו בימיו... שלא מרד עשו בימיו מנלן? דכתיב (בראשית כה, כט) "ויבא עשו מן השדה והוא עיף", ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו. ומ"ש של עדשים? אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה. דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם. מאי בינייהו? איכא בינייהו לנחומי בביעי' (ב"ב טז,ב). לכאורה לא מובן, מניין לתנא שאברהם נפטר באותו יום? הת"ת (בראשית כה,כט. אות קטן כו) מסביר: 'וי"ל דדייקו חז"ל את הלשון שאמר עשו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, למה לא קרא את התבשיל הזה בשמו העצמי לאמר הלעיטני נא מן העדשים האלה או מן הנזיד הזה, אלא הענין הוא שהיה זה התבשיל חדש לו ולא היה יודע מה טיבו ונתרגש עליו בכלל ויתארהו האדום האדום הזה, ודרשו חז"ל מה זה היתה הסבה שבישל יעקב נזיד חדש שלא היו רגילים ומכירים, וסמכו שזה היה תבשיל מיוחד לנחום אבלים מפני שבאותו יום נפטר אברהם אבינו, כמבואר'. דברי הת"ת יפים מאוד, אולם מניין לנו שלא הכיר את המאכל הזה? אולי בא לבטא את חזירותו של עשו, שלא מתייחס לאוכל אלא רוצה לבלוס מרעב, כמו שאמר "הלעיטני", ולכן התבטא בתיאורו החיצוני בלבד? כמו כן, אולי יעקב עשה נזיד חדש שלא היה רגיל, מניין שזה היה דווקא בגלל האבלות? בנוסף, קשה להניח שעשו לא הכיר תבשיל עדשים מעולם. בנוסף, משמע מחז"ל שעשו דבוק בצבע האדום: '… הוא אדום, ותבשילו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, לבושיו אדומים, פורע ממנו אדום, בלבוש אדום. הוא אדום "ויצא הראשון אדמוני", תבשילו אדום "הלעיטני נא מן האדום", ארצו אדומה "ארצה שעיר שדה אדום", גבוריו אדומים (נחום ב, ד): "מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם". לבושיו אדומים, שנאמר (שם)' וכו' (ב"ר סג,יב), כך שאולי כיון שדבוק באדום (אולי המשיכה מתחילה מהיותו אדום בעצמו), אז נמשך לצבע האדום (אמנם נאמר גם שיפרע ממנו אדום בלבוש אדום, אבל זה כתגובה להיותו אדום בעצמו), ולכן רצה כ"ך לאכול זאת, ולכן גם התבטא בצבעו של המאכל? לכן נראה שהראיה היא בשל ההבטחה לאברהם, כמו שמביא רש"י: 'ואותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה. לפיכך קצר הקב"ה ה' שנים משנותיו, שיצחק חי ק"פ שנה, וזה קע"ה שנה' וכו' (בראשית כה,ל). וכן נאמר בב"ר: '"וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה". רבי יודן בשם רבי אייבו, ורבי פנחס בשם רבי לוי, ורבנן בשם רבי סימון: את מוצא אברהם חיה קע"ה שנה, ויצחק ק"פ? אלא אותן ה' שנים שמנע הקדוש ברוך הוא מחייו, מפני שעבר עשו שתי עבירות, שבא עשו על נערה המאורסה, שנאמר (דברים כב, כה): "כי בשדה מצאה". "והוא עיף" שהרג את הנפש, היך מה דאת אמר (ירמיה ד, לא): "כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים". ר' אמר: אף גנב, היך מה דאת אמר (עובדיה א, ה): "אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה". אמר הקב"ה: כך הבטחתי את אברהם, ואמרתי לו (בראשית טו, טו): "וְאַתָּה תָּבֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם [תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה]", זו היא שיבה טובה והוא רואה לבן בנו עובד עבודת כוכבים, ומגלה עריות, ושופך דמים? מוטב לו שיפטר בשלום, זה הוא שכתוב (תהלים סג, ד): "כי טוב חסדך מחיים"' (ב"ר שם). ממילא כיון שדרשו שבאותו היום חטא (כמו שרמזו בפס' “שדה" ו"הוא עיף"), סימן שבאותו היום מת אברהם, כיון שה' קיצר את חייו כדי שלא יראה את נכדו חוטא, אז לא קיצר אלא רק עד הזמן שיחטא, ולכן כיון שבאותו היום חטא, כמו שרומזת התורה, אז באותו יום מת אברהם. ולכן דרשו שהמאכל היה קשור לזה, שהרי זה נאמר בהקשר להגעת עשו מהשדה.. (ויוצא מובן דברי הגמ': '… מנלן? דכתיב (בראשית כה, כט) "ויבא עשו מן השדה והוא עיף". ותנא' וכו'. לכאורה הפס' מיותר, שהרי הראיה היא מהתנא, ולא מהפס'? אלא שלמדו זאת מהפס' שנאמר בו "שדה והוא עיף", ובנוסף הביאו את התנא שאומר זאת במפורש, שלזה רמז הפס'). עוד אפשר, שמה היה חשוב כ"ך ליעקב לקנות מעשו את הבכורה באותו זמן, שלא עשה לו חסד (שזוהי מידתם של בנ"י), אלא נתן בתנאי שימכור את הבכורה? אלא כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המקרא' ”תולדות" [ב]) שכיון שמת אברהם אותו יום, יצחק נעשה ראש המשפחה, והכהונה עברה לבכור שלו, שזהו עשו בכורו של יצחק, ולכן התעקש יעקב לקנות ממנו את הבכורה, כי היה עשו פסול מלהקריב (ראה שם בהרחבה). ממילא ע"פ זה מובן שלמדו חז"ל מקניית הבכורה ע”י יעקב, שבאותו היום נפטר אברהם (ממילא הדיוק אינו מהפס' שעשו בא מהשדה, אלא מכלל הסיפור שמתחיל בפס' הזה, ותחילת הפס' שיעקב בישל נזיד, שזה קשור לזה). אולי אפשר לרמז שאברהם נפטר, ולכן הכהונה היתה צריכה לעבור לבכורו של יצחק, מזה שנאמר "ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה" (בראשית כה,לד), שזה כעין הנאמר בהליכה לעקידה: “ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים" (שם כב,ג) שבשניהם יש קימה והליכה, אצל אברהם זה לעבודת ה' שמתגלה בעקידה – בקרבנות, ואילו אצל עשו זה בביזוי עבודת ה', שלא רוצה להיות כהן ולהקריב קרבנות. במות אברהם ישבו באבילות, שבשלושת הימים הראשונים 'אינו משיב שלום לכל אדם' (רש"י שם כה,ל) וזהו כעדשים שאין להם פה כלל (כנזיד של יעקב לאבלות), ובעקידה הלכו שלשה ימים לעקידה (שם כב,ד). מהות העקידה היתה כדי להקריב – להמית את יצחק ע”י אברהם, ואילו בזמן מכירת הבכורה היתה אבלות של יצחק על מותו של אברהם (ולכן הכין יעקב את הנזיד).