"ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'. ויאמר ה' לה שני גיים [גוים] בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר" (בראשית כה,כב-כג). '"ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך" אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. דאמר מר: צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים' (ע"ז יא,א). 'שני גיים - כתיב וקרינן גוים. אנטונינוס ורבי - זה בא מעשו וזה בא מיעקב. חזרת - לייטוג"א בלע"ז. צנון - רפנ"א בלע"ז. חיתוך והיפוך מועילין למאכל' (רש"י). 'שלא פסקו משלחנם צנון. אין זה רבותא, אלא שהיו מרבים סעודת שולחנם שהיו צריכין לחתך ולהפך מאכל ולהרחיב בני מעיים' (תוס' ד"ה 'שלא'). לכאורה לא מובן, במה זה בא להרגיע את רבקה, מה מרגיע בזה שיצאו ממנה בהמשך הדורות שנים שיהיו מרבים במאכל? אולי בפשטות י"ל שהיא באה לשאול על מה שהבנים מתרוצצים בקרבה, ולכן ענו לה מהשמים שבהמשך יהיו מצב שיצטרכו שיהפך ויחתך המאכל בבטן, ולכן כעין מרגישה כבר עכשיו בבטן כעין לעתיד לבא (כעין מעשה אבות סימן לבנים), שעכשיו היא לא מבדילה ביניהם (שהרי הם בבטן כך שלא רואה אותם), וכך גם בעתיד הם יהיו דומים במאכלם, וכעין לא יבדילו ביניהם בזה. וכיון שהם אנשים חשובים (גאים), אז הם נחשבים מאוד בצאצאים, ולכן יש לאבות להביע דוגמתם, ולכן הם מתרוצצים. בנוסף, הרגישה כנראה שממש מנסים לפגוע זה בזה, שכן: '"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" ר' יוחנן ור"ל. רבי יוחנן אמר: זה רץ להרוג את זה, וזה רץ להרוג את זה' וכו' (ב"ר סג,ו). ממילא הרגיעו אותה שלא תמיד ירצו להרוג זה את זה, שדוגמה לזה יקרה בימי רבי ואנטונינוס שיהיו חברים. אולם נראה שאין זה מספיק, ובפרט שחז"ל דרשו: '"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" - בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, הה"ד (ירמיה א, ה): "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ". ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת, הה"ד "זרו רשעים מרחם"' (ב"ר סג,ו). ממילא אם התלוננה על מה שקורה איתה, אז מן הסתם היתה צריכה לקבל תשובה שקשורה גם לענייני קדושה. ביהודי הקדוש מופיע הסבר שכוונת חז"ל ברמז של מהפך ומחתך המאכל, שאותיות המילה 'מאכל' מתהפכות בסדר ויוצא 'מלאך', ואילו כשנחתכת המילה 'מאכל' ל'אם-כל' זהו נשמה שבורא מלאכים (ש'אם-כל' בקבלה זהו נשמה שבורא מלאכים). שרבי היה בדרגה שבמאכלו שהיה אוכל היה בורא נשמות שבוראות מלאכים, ואנטונינוס היה בדרגה שבאכילתו היה בורא מלאכים, שזהו מעלה גבוה מאוד בקדושה, ודבר זה הרגיע אותה. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר (ב'תורת המקרא' "תולדות" [א]) שצנון גדל במקום מים, ובימי רבי היה העולם מלא במים גם בלי גשמים (שזמן גשמים זהו זמן דין – שלא היה בימיו), וכשהיו בזמנו מוציאים צנון, הערוגה היתה מלאה מים (כמו שמובא בב"מ פה,א), ממילא אין הבדל בזה בין חורף לקיץ (כי זה לא מהגשמים). כל זה בשל הזכות שרבי אסף את המשניות ואנטונינוס עזר לו בכך (שאישר לו), ולכן שניהם קשורים לזכות הגדולה הזו, ולכן התגלה בימיהם במעשה הזה במים. הדבר הזה הרגיעה את רבקה ששוה לסבול בשביל מעלה שכזו. אולי אפשר להוסיף, שהתורה נמשלה לאש ולמים: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה,א), “הלוא כה דברי כאש נאם ה'” (ירמיהו כג,כט). צנון אותיות 'צונן', רמז למים צוננים, ו'חזרת' אותיות 'תזרח' רמז לאש – חום השמש הזורחת. שרבי ואנטונינוס היו קשורים להצלת התורה משכחה, וזהו 'מהפך מאכל', שיש רמז במאכלים אלו בשינוי סדר האותיות כמו שאמרנו (אמנם בגמ' זה נאמר על חזרת בצד הטבעי שמשפיע כך, אבל זה גם מרמז על שניהם). בנוסף, גם רמז במהפך ומחתך, שרבי היה מהפך – כעין מסתובב בכל מקום כדי לאסוף את המשניות, ואנטונינוס מחתך – שחתך בדברו (גזר – הורה) לתת לרבי לאסוף את דברי התורה ולא להפריע לו. אולי אפשר שרמזו צנון גימטריה 'קצו' לקצוץ – לחתוך (שהצנון מחתך המאכל), שקוצצים-מורידים מכח הטומאה של עשו, שהרי אנטונינוס (שהיה מעשו) עזר לקדושה (לרבי). חזרת מלשון חזרה 'תחזר' (תחזור בכתיב חסר) [וזהו מהפך המאכל, שהוא בסדר אותיות שונה] שתחזור השפעת הקדושה להתגלות בעולם בגלוי, שזה נעשה ע"י רבי באסיפת המשניות שהחלו להשתכח בשל הצרות והגלות מהחורבן שנעשה ע"י הרומאים (וזהו חזרת מהפכת, הופכת חזרה מגילוי של כח הטומאה בעולם לגילוי כח הקדושה). אולי גם חזרת מהפכת האותיות ל'זכרת' (שאותיות ח' ו-כ' מתחלפות בדרשות [וזהו 'מהפך' בין האותיות הדומות]) שהשכינה זוכרת את תפקידנו בעולם, ולכן גילגל ה' שאנטונינוס יתן לרבי לאסוף את המשניות, ובכך גם 'חזרת' (=חוזרת) השכינה להתגלות בעולם, ע”י מעשה רבי. (אולי רמז גם בחיתוך [שאמנם נאמר בצנון, אבל אפשר שמרמז על שניהם בעניין חיתוך] ל'זכר-ת', שנזכרת מעלת המקדש [שבית ראשון היה קיים ת"י שנים ובית שני היה ת"כ, כך שזה קרוב ל-ת'] ע”י רבי, ולכן ניתן לו הזכות שיאסוף את המשניות, כעין להחזיר למצב שלפני החורבן. ומדוע אצלו נזכרה מעלת המקדש? התוס' על הגמ' מביא 'ואע"ג דאמרינן שרבי לא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה, מ"מ אוכלי שולחנו היו רבים' [תוס' ד”ה 'צנון'], הרי שמה שנאמר כאן שהיה תמיד על שולחנו, זה בשביל האורחים. והנה נאמר שצדקה היא כעין הקרבנות: 'א"ר אלעזר גדול: העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר (משלי כא, ג) "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח". וא"ר אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה' וכו' [סוכה מט,ב], ממילא רבי שעשה צדקה וחסד – שהכניס לביתו אורחים והאכילם, הוא כעין עשה יותר מהקרבנות, ולכן זכה [ש'תזרח' (אותיות חזרת) אורו] שיפעל כאילו המקדש לא נחרב – שבעקבות החורבן והצרות היו משכחים את המשניות, ולכן הוא אספם ושימרם). אולי גם רמזו שנאמר "שני" שהם שוים, כמו שדרשו בשעירי יוה"כ: 'ת"ר: (ויקרא טז, ה) "יקח שני שעירי עזים" מיעוט שעירי שנים, מה תלמוד לומר "שני"? שיהיו שניהן שוים' (יומא סב,ב). לכן למדו על רבי ואנטונינוס שהיו כשווים, שלא פסק מעל שולחם... וכמו שזורקים את האחד לעזאזל ואת השני מקריבים לה', כך גם עשו הקשור לטומאה הוא כעין נזרק לעזאזל לאיבוד הטומאה, שבזריקה בעזאזל השעיר מתפרק לאברים, שכך גם כאן נרמז 'צנון מחתך אוכל', שרומז בדרשה על האוכל של שניהם, על חיתוך, שזהו חיתוך כח הטומאה של עשו (שאנטונינוס מזרעו, ופעל למען הקדושה), וזהו 'צנון' גימטריה של 'צוק' רמז לצוק שממנו משליכים את השעיר לעזאזל שנחתך ומתפרק בדרך למטה. לעומת זאת, חזרת 'מהפך המאכל', שכעין יש היפוך, במקום שהשעיר יחשב לבהמה גסה וגשמית, הוא מוקרב לה', עולה כלפי מעלה במקום כלפי מטה, וזהו ההיפוך כיוון שנרמז במאכלם, כנגד רבי שמגלה את תקפיד בנ"י (צאצאי יעקב) בעולם. בגמ' נאמר גם 'קישות', אבל רש"י על הפס' לא הביא אלא רק צנון וחזרת, אולי למד שהקישוא אינו חלק רגיל בדרשות על רבי ואנטונינוס כמו שאמרנו, אלא מרמז לרבקה על עשו ככלל, שלפעמים הוא עושה רעה, לפעמים עושה טובה, וזהו כקישוא שהגמ' מביאה (בהמשך) שתלוי אם הוא גדול או קטן, שכך גם עשו לפעמים לטובה (כמו אנטונינוס) ולפעמים (בדר"כ) לרעה. או שהקישוא מרמז על רבקה ששניהם היו בבטנה, כעין שבא להדגיש בדרשה לחבר בין הזמן שלהם אליה (ע”י שמראים במעשיהם רמז אליה), שאומרת הגמ' על קישוא: 'קישות מרחיב מעיים', ולכן מרמז בזה על מה שרבקה הרגישה בבטנה.