'דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר (מלאכי ב, יג) "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך"' (גיטין צ,ב). מה העניין שהמזבח מוריד עליהם דמעות, איך הוא קשור לגירושין? בפשטות י"ל שזה ע"פ דרשת ר"י: 'וא"ר יוחנן: כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בהמ"ק בימיו, שנאמר (יחזקאל כד, טז) "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה לא תספד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך", וכתיב (יחזקאל כד, יח) "ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב", וכתיב (יחזקאל כד, כא) "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם"' (סנהדרין כב,א). [גם שם מופיע קודם דרשתו של ר"א שהמזבח מוריד דמעות]. ממילא בפירוד גמור – שמתה, זה כמו שחרב המקדש בימיו, ממילא בגירושין שגם זה פירוד, יש כעין קשר לפגם במקדש, ולכן המזבח מוריד דמעות. (וזה דווקא בזיווג ראשון, שהוא הבסיסי והחשוב, כמו שמובא [שם]: '… והאמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני? לא קשיא: הא בזווג ראשון, הא בזווג שני'). אולם איך קשור המקדש והמזבח לזוג? זה מובן מדרשתו של ר"ע: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן. לא זכו – אש אוכלתן' (סוטה יז,א). שיש שכינה בחיבור שבין בני הזוג, ולכן זה קשור למקדש ולמזבח, שבמקדש שורה השכינה. מוות זה בידי שמים, ואילו גירושין זה בידי אדם, לכן המיתה זה כחורבן המקדש, שזה נעשה בגזרת שמים שיחרב, ואילו גירושין שזה בידי אדם זה כמו המזבח שאדם במעשיו מקריב בו קרבנות. נראה שהעניין בדמעות המזבח זה במיוחד בשל שבמזבח יש את אש המערכה, ובאיש ואשה גם יש 'אש' (בשמם 'איש' ו'אשה') כמו שאומר ר"ע. והוא כביכול מוריד דמעה, כעין ביטוי של צער, וכן כעין שרוצה לכבות במי הדמעות את האש שאינה מהשראת שכינה (אלא מההיפך). ובפרט שמים במזבח קשור לשמחה – שמנסכים מים בסוכות, וזה נעשה (השאיבה) בשמחת בית השואבה, כך שקשור לשמחה, ההיפך מהצער של הרחקת השכינה בגירושין. גם נראה שהמזבח מרמז על המקדש (כמו שבמיתה זה מרומז במקדש), ששם זהו מקום יסוד העולם: 'מציון נברא העולם' (יומא נד,ב), וגם על זיווג ראשון יוצאת בת קול לפני יצירת הוולד בעולם, שאומרת את החיבור בניהם, כך שזה כעין ביסוד יצירתו, ולכן דומה למקדש, ולכן רמזו בו ובדמעות המזבח. אמנם המקום המדוייק של יסוד העולם הוא בקה"ק – באבן השתיה, אלא שאמרו מזבח מוריד דמעות, כעין לבטא את ההיפך מהמזבח שהוא קשור בשמחה, שתוקעים לידו בחצוצרות וכדו' ועובדים בשמחה, וכאן זה לגמרי ההיפך, ומבטא את הצער הרב כ"ך עד שכביכול אפילו הוא בוכה. גם אולי אמרו דווקא על המזבח כדי לרמז על השיתין שהמים שם כמעט עלו והציפו את העולם, עד שדוד שם את החרס עם שם ה', והמים ירדו מאוד שגם בזה העולם לא יכול להתקיים, וכדי להעלותם אמר 15 שיר המעלות (סוכה נג,א-ב). שבזה באו לבטא שהמזבח מוריד דמעות, כרמז למי השיתין שמרמזים על חורבן העולם, שכך בגירושין כעין מחריב בעולם בשל הפגיעה בגילוי שכינה המתגלה בחיבור בין בני הזוג, שזה מרומז בשם י'ה שיש באיש ואשה, ולזה רומז שם ה' בחרס, שהפסיק את עליית המים להצפה וחורבן העולם, ושיר המעלות היו 15 כעין השם י'ה שהוא גימטריה 15. עוד נראה שנאמר בקרבנות: “צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח,ב). שרמזו "לחמי" כרמז על האישה, כמו שאומר יוסף "כי אם הלחם אשר הוא אוכל” (בראשית לט,ו), '"כי אם הלחם" – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה' (רש"י). ואת "במועדו" כרמז על זמן (מועד) שזהו רמז לבת קול הקוראת ארבעים יום קודם יצירת הוולד. ונאמר לשון "צו" כעין '"צו את אהרן" – אין צו אלא לשון זרוז' (רש"י. ויקרא ו,ב), שכעין שיש לזרז על שלום בית (שלא יבואו למריבה). לכן רמזו כעין שהמזבח מוריד דמעות על גירושין, כעין שמרומז בו להביא את השכינה גם ע"י בני זוג. כמו כן נראה שמרמז שהשם באיש ואשתו שמרמז על השכינה זהו השם י'ה, שבא לרמז שאם עושים מלחמה ביניהם, מרחיקים בזה את השכינה, כעין מעשה מלחמת עמלק, שבו נאמר "כי יד על כ'ס י'ה" (שמות יז,טז). ורמזו במקדש ובמזבח כרמז לשכינה ביניהם (שתיפגע בפירודם בעקבות המלחמה שביניהם), אבל גם נרמז שה' נלחם בעמלק בעקבות חורבן ירושלים (תנחומא "כי תצא" סימן יא), ולכן רמזו בזה על מלחמה של עמלק, שכך במלחמה בין בני זוג זה כעין מלחמה של עמלק שמרחיק את השכינה, ופירוד גמור כמיתה זהו כחורבן המקדש השייך מעמלק, ובגירושין זהו הורדת דמעות כעין הצער על חורבן ירושלים. שבחתונה – כשמאחדים בין בני הזוג יש קשר להקמת ירושלים (כשמשמח חתן): 'רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר (ירמיהו לג, יא) "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'”' (ברכות ו,ב), ובפירוד זה ההיפך. על הגירושין נרמז במזבח, שגם הוא כעין קשור לקידושין (שהמשמח חתן): 'רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר (ירמיהו לג, יא) "מביאים תודה בית ה'" (שם). לכן נרמז בהם על הפירוד בין בני הזוג. נראה שהדמעות במזבח גם מרמז על הפירוד בין בני הזוג, שבזה כעין מחסיר בבניין ירושלים וא"י, שאברהם אומר "ויאמר אדנ'י ה' במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו,ח), ופרש"י: '… במה אדע לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו: הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה. אמר לו הקב"ה: בזכות הקרבנות' (שם, פס' ו) [וכן מובא בב"ר מד,יד]. ממילא הזכות על ירושת הארץ קשור בקרבנות, לכן בגירושין שקשור להיפך מהקמת ובניין ירושלים, הוא כעין נגד הקרבנות שמקשרים אותנו לארץ, ולכן המזבח שעליו מקריבים כעין בוכה על פגם מעשיהם. נראה שלכן איש ואשתו השם שמרמז על השכינה ביניהם הוא י'ה, כעין סופי השמות שנאמר בשמות אצל אברהם: "אדנ'י י'ה'ו'ה (במה אדע)" וגו'. גם לאברהם ההבטחה על הארץ באה מיד גם עם ברית בין הבתרים (שכרת עמו ברית שיתן לזרעו את הארץ [בראשית טו,יח-כא]), ששם היה הרמז לצד הקב"ה בכריתת הברית ב"תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" (בראשית טו,יז), כעין רמז לאיש ואשה שבשמם יש אותיות אש, שאם ח"ו לא זכו והם רבים, אז יש אש שאוכלתם, בשל שפוגעים בהשראת השכינה שבאה עם חיבור בנ"י לא"י (וכן עבר בין שני הבתרים, כמו איש ואשה שהם שנים שנעשים לאחד, כעין כאן שזה בהמה אחת שהופרדה לשנים, שבא לרמז על האיחוד שבין שני כורתי הברית [על כריתת הברית בדרך הזו של בתירת בהמה והמעבר בין חלקיה, ראה בספר העיקרים ד,מה]). אולי אפשר שבגירושין נגרם שלא יוולד להם יותר, ולכן המזבח בוכה, כעין רמז למים שקשור למזבח, שזהו שלעתיד לבא: “והמים ירדים מתחת מכתף הבית הימנית מנגב למזבח" (יחזקאל מז,א), שזה רומז שלא יוולד להם, ולכן זה מעכב את הגאולה העתידית: 'ת"ר: הגרים, והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח... משחקין בתנוקות מאי היא? … דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו. דא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (ישעיהו נז, טז) "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי"' (נידה יג,ב). ממילא אותו דבר כשבני הזוג מתגרשים הם לא מולידים יותר, ובזה מעכבים את המשיח. ונרמז במזבח שבו מקריבים את הקרבן – גוף הבהמה במקום גוף האדם, ולכן רומז למקום הנשמות שמחכות לרדת לעולם, שנקרא אותו מקום 'גוף'. ובפשטות נראה שבמזבח מעלים קרבנות בהמה, שזה דבר גשמי, בהמי, ומעלים אותו לקדושה, שכך גם בני זוג שעושים פו"ר זה מצד אחד מעשה בהמי (שהוא מעשה גשמי חזק ביותר, שאף הבהמות עושות), ובחיבור בין בני זוג במעשה הפו"ר מעלים זאת לקדושה גדולה, שיש בזה תיקון גדול בעולם, ולכן עצם החיבור בין איש ואשתו בעולם קשור לשכינה בעולם, כעין המזבח שמעלה לקדושה את העולם ומביא שכינה, ולכן הוא בוכה עליהם כשמתגרשים. גם נראה שהמזבח מוריד דמעות, שזה בא לרמז כעין מיתת בני אהרן (שזהו צער ובכי), שהקריבו אש זרה ומתו, שכך במזבח מקריבים ומביאים שכינה בעולם, אבל אם לא עושים כראוי זה מביא אש אוכלת, שזהו כמו איש ואשה, ששכינה ביניהם, ואם לא זכו אש אוכלתם, ולכן דומים, ולכן המזבח בוכה עליהם שבא לומר בזה מעלת החיבור הראוי בין איש ואשתו, והרעה הגדולה כשלהיפך מכך.