"בן אדם מה לך נרדם"?

אתה מדבר אלי?

זאת אומרת הפניה קוראת לנשים ולגברים כאחד?

אני נרדמת

כי עמוס לי,

כי עומס חגים

והכנות.

כי עומס פרטים

וקניות.

כי נסיון להתחבר

לתפילות.

ואני עייפה...

ונרדמת...

אבל אני לא באמת נרדמת!

מי שמכיר נשים,

יודע שהן אף פעם לא נרדמות באמת.

הן כמו בצבא,

דרוכות,

נשארות עם עין אחת פקוחה

ואצבע אחת על ההדק, או על כפתור מכונת הכביסה, או המדיח, או התנור...

הן כאילו נרדמות אבל בעצם,

רק רק מכינות.

מכינות רשימות,

מכינות אוכל או את הבית או את הילדים.

ומכינות עצמן לשלב הבא.

למשימה הבאה.

לשליחות שהן כבר שוב יוצאות אליה.

כך גם בעשרת ימי תשושה,אה... תשובה, סליחה.

כך גם אז.

הן כ"כ רוצות להיות בסדר, ולהיות מוכנות, ולהספיק הכל. 

והן מוצאות עצמן

רוצות לצעוק אל ה' אך צועקות על הילדים.

רוצות לקרא עוד כמה מילים על תשובה אבל קוראות שוב לילדים לבוא לאכול,

רוצות להלבין מעשיהן כשלג, לבן צח ונקי,

אבל מרססות עוד כתם כדי להסירו מן הבגדים הלבנים.

מוצאות עצמן שומעות כמה חשוב לא לכעוס, ולא לדון, ולא להיות בדין...

וכ"כ לא מצליחות ליישם.

כי ... הייתי מצליחה אילו רק היו עוזרים לי, או לפחות פחות מבלגנים את הבית או אם בעלי היה מביא את מה שצריך מהסופר ואם רק... היו מקשיבים לי ):

רוצות להתחזק,

ונחלשות.

אז הנה אנחנו

עומדות מספר שעות לפני היום הקדוש.

עומדות לפניך כבני מרון.

אפילו שאנחנו כבר בקושי עומדות על הרגליים...

חושבות שאולי למרות שאתה מעביר אותנו ותספור ותמנה... אולי פשוט נכנס עם כולם יחד ואז לא תשים לב?

מנסות להספיק

ומרגישות שכלום לא מספיק טוב.

מנסות להגיע, ויודעות שהיום הקדוש יגיע הרבה לפנינו...

ובנקודה הזו

לא נותר אלא להתחזק מהמילים "כי ביום הזה יכפר עלינו לטהר אותנו".

כמה כח יש ליום הזה, בפני עצמו.

ובתשיעי ובעשירי

אני רק צריכה להיות.

על מקומי.

להשתדל.

לעשות אך ורק את מה שמתאפשר לי.

וללכת לפי רצון ה' יתברך

שמכיר אותי טוב ממני

ולא מצפה ממני

אפילו לא בקצת

לעשות מעבר למה שאני, שביכולות שלי, שבכוחות שלי.

להיות אני.

להיות עני.

לבוא לפניו כדלים וכרשים.

אז לא משנה כמה פעמים אני אפתח (ואסגור) את מחזור התפילה בנסיון לחבור אליו,

לא משנה אם אשתמש בסימניה, בטישו או בלגו שהיה הכי זמין, בינות לקורנפלקס המפוזר סביבי.

לא משנה אם אתפלל מול ארון קודש או ארון בגדים ששלפו ממנו עכשיו חולצה ומדף שלם נזל אחריה...

לא משנה אם קנית כסא בבית הכנסת, ואם הגעת אליו.

את ממילא תגיעי

קרוב קרוב אל כסא הכבוד.

כי ככה הוא מבטיח לנו.

זה שברא הכל לכבודו.

לכבודנו.

ושם,

ליד כסא הכבוד,

נבקש להיות טובות יותר, 

רכות יותר,

מקבלות יותר,

שמחות יותר,

נינוחות יותר

ויותר בהשלמה.

כי אנו בנותיך

ואתה אבינו.

אנחנו רעייתך

ואתה דודנו.

ואנחנו הרי נשים...

רוצות להרגיש

הכי קרובות

והכי רצויות

כמו שאנחנו.

בספר חיים ברכה ושלום

פרנסה טובה וגזרות טובות

ישועןת

ונחמות

ניזכר

נכתב

ונחתם לפניך

אנחנו

וכל

עמך

בית

ישראל

לחיים טובים