'א"ר שמעון ב"ג: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ. בשלמא יום הכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' וכו' (תענית ל,ב). יום כיפור נתנו הלוחות השניים, ולכן הוא יום טוב לישראל, אבל למה היו עורכים אז שידוכים, כמו שממשיכה המשנה : 'אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה' וכו' (משנה תענית ד,ח)? בפשטות ההסבר הוא בהמשך המשנה: '… וכן הוא אומר: (שיר השירים ג) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו”. ביום חתונתו, זו מתן תורה. וביום שמחת ליבו, זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן'. הרי שהסיבה היא שבמתן הלוחות השניים ('זה מתן תורה – יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות'. רש"י, תענית כו,ב) נחשב כעין חתונה, ולכן מקשרים לעניין חתונה ביוה"כ (ומה שנאמר בגמ' שיש בו סליחה שנתנו בו לוחות שניים, זו הסיבה למה היא נחשבת כיום טוב, ועוד לכל בנ”י). אולי אפשר לומר עוד, שהמחילה היא על חטא העגל, וכשבנ"י חטאו בעגל זה נעשה יחד עם חטא עריות: "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו) '"וישכימו" – השטן זרזם כדי שיחטאו. "לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי". ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", אף כאן נהרג חור' (רש"י). לכן ביוה"כ יש כעין קשר לעריות (שקוראים את פרשת העריות במנחה, וכן) שזורקים את השעיר לעזאזל, שהוא קשור בעריות: '… עזאל לא חזר בתשובה, ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים. ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל, ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל. והוא עזאזל שבתורה' (ילקו"ש, רמז מד). ביוה"כ יש מחילה וסליחה על העגל, וממילא יש השפעה גם לעריות שהיו קשורים בזה, ולכן יש כח לתיקון עריות, ולכן מבטאים זאת בשעיר לעזאזל. (וכמו שהיה רצח, כך גם השעיר נזרק ומתפרק, כעין שהורגים אותו לכפרה ומחילה). וכמו שהשטן זרזם לחטוא, אז בכפרה יש כח לביטול כח השטן, ולכן ביוה"כ 'שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני' (יומא כ,א) שכיון שניתן סליחה, אז בטל כוחו, וזה בא לידי ביטוי בביטול כח הקטרוג, שהיה קטרוג חזק כשחטאו בעגל. ויותר מזה, כיון שיש קשר לעריות בעגל (ובכלל בנ"י קשורים לע"ז בגלל תאות העריות: 'אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' [סנהדרין סג,ב]) אז כמו כשאשה נסתרת עם גבר, יש לה דין סוטה, שבעלה מאשימה שנאפה שם, כך גם בנ"י כשחטאו בעגל, זה היה כעין אשה שהולכת ונואפת עם אחר – שהלכו אחר הע"ז. בדין סוטה אם האשה חטאה, היא מתה, כך גם בעגל ה' רצה להשמיד את ישראל (“הרף ממני ואשמידם". דברים ט,יד). אולם משה התפלל ולבסוף ירדה הגזרה, עד שבסוף התכפר ביוה"כ ונחשב כעין שלא חטאו (ולכן זה כעין סוטה, שצריך ברור מה היה, כעין פה מה נחשב שהיה, ולא כניאוף גמור, שאז אין מציאות שיחשב שלא נאפה). בסוטה מוחקים את שם ה' על המים בשביל השלום בין איש ואשתו: '… נשא אחיתופל ק"ו בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה' וכו' (סוכה נג,ב) כך גם בעגל משה שבר את הלוחות (שבכך בטלו השמות שבלוחות), כדי לעשות שלום לישראל, שלא יכלו מהעולם ('… כך עשה משה. אמר: אם אין אני משבר את הלוחות, אין לישראל עמידה, שנאמר (שמות כב): "זובח לאלהים יחרם”. מה עשה? שברם. אמר לו להקב"ה: לא היו יודעין מה היו כתוב בהם' [שמו"ר מו,א]). כנגד זה יש שעיר לה' ושעיר לעזאזל, שעיר לה' כנגד שבנ"י חזרו ונחשבים לה', והשעיר לעזאזל – החלק של החטא שהוא חיצוני לאדם ('… שכך אומנתו של יצה"ר: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד ע"ז, והולך ועובד. א"ר אבין: מאי קראה? (תהלים פא, י) "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע'. שבת קה,ב) ומקורו לא בבנ"י אלא בערב רב ("אלה אלהיך" – ולא נאמר אלה אלקינו. מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו'. רש"י. שמות לב,ד) ולכן אותו משליכים מההר, כעין הסוטה החוטאת שעונשה ”ונפלה ירכה” (במדבר ה,כז) כך גם הוא נופל, ולעומתו השעיר לה', זהו קרבן במקדש שהוא קשור לתיקון חטא העגל ('... לכך נאמר "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" – שעדות היא לישראל שמחל להם הקב"ה'. שמו"ר נא,ד). הסוטה הכשרה מתברכת "ונקתה ונזרעה זרע" (במדבר ה,כח) וממילא גם בא אהבה בין האיש ואשתו, כך גם בנ"י מתברכים במקדש, ולכן כשנחרב: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות' (משנה סוטה ט,יב). וגם מתגלה במקדש גילוי אהבה לבנ”י: 'ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה. ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום, כחבת זכר ונקבה' (יומא נד,א). לכן ביוה"כ שבו שורש תיקון העגל, והציווי על המשכן (שקשור בחטא העגל, ראה בעמקות ב'תורת המקרא' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א בפרשת "תרומה") מתגלה כח חזק של אהבה וברכה בינו לבינה, שזהו קשר של חיבור אמיתי ושלם, ולכן השמחה היתה פורצת לאחר הלבנת הזהורית (ראה ב'מועדי ישראל' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א 'יוה"כ בתקופת ביה"ק') שהיא קשורה עם השעיר לעזאזל ('רבי ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם, לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין, שנאמר (ישעיהו א): "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו”. משנה יומא ו,ח), שבזה בא לידי ביטוי ביטול כח היצר שדוחף לימשך אחר העיניים (כמו אחר בגדי צבעונים של נשים), ומתחברים לכח של אהבה ואחדות בין בני הזוג בקדושה (כעין תיקון העגל שכעין הסוטה), של 'דריש ר"ע: איש ואשה – זכו שכינה ביניהן' (סוטה יז,א). לכן אז באים מכח זה ועושים מחולות שמחה ושידוכים בקדושה וטהרה, כדי למצוא זיווג הגון ואמיתי. לכן זה קשור בלוחות השניים והמקדש כמו שאמרנו, שזהו העומק של: 'וכן הוא אומר: (שיר השירים ג) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו”. ביום חתונתו, זו מתן תורה. וביום שמחת ליבו, זה בניין בית המקדש'. ומה שיוצאות ל'כרמים', זה כרמז לזיווג הטהור של בנ"י, שביין מתבדלים בנ"י מהאומות, שבנ"י משבחים לה' ואילו הגוים משתכרים ופונים לעריות ('אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות. אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין, אין מתחילין אלא בדברי תיפלות' וכו'. מגילה יב,ב). וזה גם קשור בכך שביוה"כ אברהם מל (פרקי דר"א כט), שבמילה יש ביטול כח יצר העריות החזק, וכן בזה נבדלים בנ"י מהאומות, שאנו נקראים מולים ולא הם (משנה נדרים ג,יא), וכך זה מתחבר ביוה"כ עם כח הלוחות השניים, ועם השידוכים.