ביוה"כ ישנם הרבה פרטים במעשה הכה"ג ביוה"כ, כשכל אחד מהם יש לו סיבה הלכתית. נראה שבמקביל לסיבה ההלכתית, יוצא גם קשר רעיוני הקשור במהותו של יום, שיוה"כ קשור בסליחה שנתנה יחד עם הורדת הלוחות השניים: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב) [ראה שם בהרחבה ברש"י]. ביוה"כ דווקא הכה"ג הוא שעושה את עבודת המקדש של יוה”כ (יומא לב,ב), כיון שהסליחה שנתנה ביוה"כ היא על חטא העגל, ולכן כמו שאת העגל אהרן עשה בעצמו, כך גם את סדר עבודת יוה"כ הכה"ג עושה בעצמו. כבר מהלילה לא היו נותנים לו לישון כל הלילה, שמא יראה קרי: 'אם היה חכם, דורש. ... ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרידה, ואומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת על הרצפה' (משנה יומא א,ו-ז) 'אם היה חכם דורש – בדבר הלכה כל ליל יוה"כ, שלא יישן ויראה קרי' (רש"י. יומא יח,ב). כמו שבעגל אהרן הצליח לעכבם מלחטוא בלילה ע"י שהורה להם הלכה: "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר" (שמות לב,ה). לכן הוא לא ישן כל הלילה ודורש, כביטוי לכח ביטול העגל כמו שהיה בלילה (וזה מחשש לקרי, כמו שבעגל היה קשר לעריות: '"לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות' וכו'. רש"י, שמות לב,ו). ביוה"כ מתחיל בתרומת הדשן כבר מחצות: 'בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו, בין לפניו בין לאחריו. ביום הכיפורים מחצות' וכו' (משנה יומא א,ח). כיון שבנ"י טעו בשעה שישית: 'אמר ר' יהושע בן לוי: מ"ד (שמות לב, א) "וירא העם כי בושש משה"? אל תקרי בושש, אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום, אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא. לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש. ולא השגיחו עליו. - מת. ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן (שמות לב, א) "כי זה משה האיש" וגו'' (שבת פט,א). לכן כבר מחצות (שיש שש שעות עד הבוקר) מתחיל להתחבר למקדש (היפך מהעגל). לכה"ג יש מחליף למקרה שיקרה לו פסול טומאה: 'שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין, ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול' (משנה יומא א,א). זה כעין שאהרן עשה את העגל לאחר שהרגו את חור (סנהדרין ז,א), כך שכעין היו בעיניהם שנים שמיועדים לעשיית העגל (כמו ששניהם היו יחד עם משה במלחמת עמלק, כשהיה ביטוי לקשר לה': "ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" [שמות יז,י-יא] '"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וגו' (שמות יז יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין' [משנה ר"ה ג,ח]). לכן גם שנים שמיועדים לעבודת יוה"כ, שאחד עושה, ובמקרה שלא יוכל השני יעשה (כמו שחור היה צריך לעשות את העגל, וכיון שהתנגד עברו לאהרן). הכהן מופרש שבוע קודם, כעין רמז (בשבע) שהוא מעל השש, שבשש שעות טעו וגרמו לעגל, והוא בא ופועל מכח ההמשך – שנסלח להם ביוה"כ. ולכן בימים ההם: 'כל שבעת הימים הוא זורק את הדם, ומקטיר את הקטורת, ומיטיב את הנרות, ומקריב את הראש ואת הרגל' (משנה יומא א,ב) שזה כדי שיהיה רגיל בעבודה, שמתרגל בעבודת הקודש, להיפך מהעגל לע"ז (ועוד שבעקבות חטא העגל, הצטוו על המשכן כתיקון [ראה 'תורת המקרא' “תרומה” למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע“א], ולכן זה קשור עם שבע של התיקון והכפרה מהעגל. ולכן גם זה בתשרי שהוא החודש השביעי מניסן [שניסן הוא הראשון בחודשי התורה]). לקראת יוה"כ הכהן היה ממעט באכילה: 'ערב יום הכיפורים עם חשיכה, לא היו מניחים אותו לאכול הרבה, מפני שהמאכל מביא את השינה' (משנה יומא א,ד), כעין משום שהעגל נעשה עם אכילה: "וישב העם לאכל ושתו" (שמות לב,ו), לכן הוא ממעט באכילה כהיפוכו. אם הכהן מתעייף בלילה אז מעירים אותו ע"י אצבע צרידה, כעין רמז ל"אלה אלוהיך ישראל" (שמות לב,ד) שכעין הצביעו באצבע על העגל (באמירת “אלה"). ואומרים לו שיפג על הרצפה, שהכוונה לקידה: 'אחוי קידה – נועץ גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה ועומד' (רש"י. יומא יט,ב) שהירידה לרצפה, זה כעין ההפך מהעגל שנעשה ע”י "ויקמו לצחק" (שמות לב,ו) שקימה זה כלפי מעלה, וקידה זה כלפי מטה. (וזה כדי שלא ישן כדי שלא יראה קרי, שלא יהיה כעגל שחטאו בעריות). חטא העגל נעשה בעקבות שהשטן הטעה את ישראל בטענה שמשה מת (שבת פט,א), לכן ביוה"כ שיש כפרה לעגל, גם הכח של השטן הקשור בזה – טענותיו, בטל כוחם ביוה"כ: '... שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני. ממאי? אמר רמי בר חמא: השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני' (יומא כ,א). אהרן מקריב פר לכפרה על ביתו, וכן על הכהנים (שכך מתוודה עליו [משנה יומא ג,ח. ד,ב]) כיון שבשל העגל היה כעס על אהרן וביתו ('"ובאהרן התאנף ה'" – לפי ששמע לכם. "להשמידו" – זה כלוי בנים'. רש"י דברים ט,כ), והרי אז אלו היו כל הכהנים, לכן יש בהתחלה שמתוודה על עצמו וביתו, ואח"כ עליו ועל כל הכהנים (על אותו הפר), כיון שזה כמו בהקשר לכעס על העגל, שזה בו וביתו – וכנגדו הוידוי הראשון, ואח"כ הוידוי השני כנגד המשמעות השניה שזה כל הכהנים שהיו אז. בנוסף מטילים גורל על שני שעירים שווים, שאחד יוצא לקרבן לה', והשני לעזאזל ('שני שעירי יום הכיפורים, מצוותן שיהיו שניהן שווין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד' [משנה יומא ו,א]. 'טרף בקלפי והעלה שני גורלות. אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל' [שם ד,א]). 'שעיר' אותיות 'עשר י', שיש פעמיים עשרת הדברות, בלוחות הראשונים והשניים, שהאחד נשבר (כעין השעיר לעזאזל שמתפק לחתיכות בנפילתו מההר) והשני קיים. בנוסף, שעיר בגימטריה 'הרשעה', שאת הרשעה צריך לאבד, וזהו השעיר לעזאזל, ומצד שני יש להשתמש עם הרשעה כדי לעבוד את ה': 'בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' (משנה ברכות ט,ה), שמתגבר על יצרו (וכן בתשובה באהבה נעשים זדונות לזכויות [יומא פו,ב]), וזהו השעיר שמוקרב לה'. ושניהם שוים כיון שהכל תלוי בבחירתו של האדם, אם ירצה יהיה צדיק ואם לא אז ח"ו יהיה רשע, עומדת לפניו יכולת בחירה בשווה והאדם הוא שמשתמש בה לכאן או לכאן. בנוסף, במתן תורה היו מעורבבים בנ"י והערב רב וכך יצא שחטאו אח"כ בעגל (שמו”ר מב,ו), ולכן מביאים שעירים שווים, ומבדילים ביניהם, מי לה' (כבנ"י עמו של ה') ומי לעזאזל (כערב רב שלא נחשבים כעמו של ה'). ושעיר לעזאזל נזרק למוות בהר במדבר ("לעזאזל המדברה”. שמות טז,י [ספרא ויקרא טז,י]), כרמז לחטא שגרמו הערב רב שהביא מוות לעולם (שקודם, במתן תורה, התבטל כוחו של מלאך המוות על בנ"י [ע"ז ה,א]) בהר סיני. וזה במדבר כרמז לביטול התורה שגרמו, שהתורה נמשלה למים (ב"ק פב,א), ובמדבר אין מים. בנוסף, הר סיני היה ב"מדבר סיני" (שמות יט,א). כמו שבתחילה עמדו הערב רב עם ישראל במתן תורה, כך גם בשעירים בתחילה שניהם עומדים יחד "לפני ה'” (ויקרא טז,ז). בווידוי ביוה"כ מזכיר הכה"ג שלוש פעמים את השם המפורש, אולי רמז שהכפרה לעגל הייתה לאחר שלוש פעמים שמשה עלה לסיני (שה”סלחתי” נאמר בירידתו ביוה”כ, שזו הירידה מהפעם השלשית שעלה להר). (וכן כעין חיבור למעמד מתן תורה, שבנ"י שמעו מה' את הדברות, שזה היה בחודש סיון "בחדש השלישי" [שמות יט,א] שכך בוידוי אומר את שם ה', כנגד ששמות ה' הם גילויי ה', ואין לך גילוי ה' גדול יותר ממתן תורה [וכן כל התורה שקיבלנו אז על עצמנו (ותרי"ג מצות מרוכזים בעשרת הדברות) היא שמות ה']). בסה"כ הכה"ג ביוה”כ עושה 'חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום' (משנה יומא ג,ג), כרמז לתורה שקיבלנו על עצמו, ומסומלת בנתינת הלוחות שבהם עשרת הדברות (שבהם מרוכזים תרי"ג מצוות: 'כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן' [רש"י. שמות כד,יב]). לכן הכה"ג טובל ומקדש בכמות שרומזת להתחברות לקדושה של מתן תורה כראוי, להורדת פגם חטא העגל (שפגם במתן תורה). הכה"ג מתפלל לבדו תפילה קצרה: 'ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון, ולא היה מאריך בתפילתו, שלא להבעית את ישראל' (משנה יומא ה,ב), שזה כעין שבשביל שיחטאו בעגל השטן הטעה את בנ"י שמשה מת בסיני, ומשה היה בהר סיני לבדו. כך גם בתפילה של הכה"ג (שבעניין התפילה יש קשר לתפילת משה לה' שיכפר לבנ"י) הוא נמצא לבד, וצריך ליזהר שבנ"י לא יבהלו ויחשבו שהוא מת.