"ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" (דברים לא,יד). '"וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" תנא: אותה שבת של דיו זוגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה' (סוטה יג,ב). 'דיו זוגי – שני זוגות, שני חבירים היו, בהתחלת היום למשה וסופו ליהושע' (רש"י). משה ויהושע התחלפו בשבת, כך שהשבת הייתה של שני זוגות. בפשטות נאמר שבת כי זה היה היום שמת משה, אולם לכאורה יכלו לומר 'אותו היום של..', שהרי מה זה משנה איזה יום זה היה? ובפרט שבפס' לא נרמז איזה יום זה היה? (ובפשטות כיון שידעו שזה היה בשבת אז אמרו זאת בפשטות) אולי באו לרמז בזה על עניין של שבת, שבשבת נתנה תורה ('ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל. כתיב הכא (שמות כ, ז) "זכור את יום השבת לקדשו", וכתיב התם (שמות יג, ג) "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מה להלן בעצומו של יום, אף כאן בעצומו של יום'. שבת פו,ב) ומשה ויהושע הם ההמשכיות של מסירת התורה ('משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע'. אבות א,א): '(דברים לא, ב) "לא אוכל עוד לצאת ולבא" מאי לצאת ולבא? אילימא לצאת ולבא ממש, והכתיב (דברים לד, ז) "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא נס ליחה", וכתיב (דברים לד, א) "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו", ותניא: שתים עשרה מעלות היו שם, ופסען משה בפסיעה אחת! א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה' (סוטה שם). הרי שמשה סיים את קשרו ללימוד תורה והועבר ליהושע, לכן מודגש שזה היה בשבת, לומר שמשה כעין העביר את המשך מתן תורה ליהושע, ולכן זה יצא שבת של שניהם, כעין לומר ששניהם קשורים להבאת התורה בישראל, וזהו “הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו” שתהיה המשכיות בקשר התורה לישראל. אולי אפשר גם שבא לרמז שמשה לא נכנס לא"י ולכן הגיע זמנו למות, ואילו יהושע הוא המכניס לא"י. נראה שבכניסה לא"י אילו הייתה בשלמות היה קשר להבאת הגאולה, שהיא שייכת ביישוב בנ"י בא"י, אלא שלא מהרו להיכנס לארץ, לכבוש ולהתיישב בה, ולכן לא הגיעה\התקרבה הגאולה. אם כך אז בהחלפה ביניהם יש בה כעין קשר לכח הגאולה, לכן נרמז שזה היה בשבת שבה יש קשר לגאולה: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנאמר (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב). ובפרט שמשה קשור במעלת תורה שבכתב, שהיא ניתנה דרכו (שלא שייך באדם אחר), ואילו יהושע שייך לתושב"ע כת"ח שמעביר את התורה בבנ"י. ממילא בשבת השייכת בשניהם אולי זה כעין שתי השבתות עליהם נאמר שתבוא הגאולה, שמדוע צריך שתי שבתות? ועוד ישנה דעה שבשבת אחת שישמרו תבוא הגאולה: 'א"ר לוי: אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקנה מיד היה בן דוד בא, מאי טעמא? (שמות טז) "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה'” וגומר, חד יום. ואומר (ישעיהו ל) "בשובה ונחת תושעון" בשובה ונייח תתפרקון' (יר' תענית א,א)? אלא נראה ששתי השבתות הם כנגד החיבור עם התורה ששייך בשבת קודש ('רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה' [יר' שבת טו,ג]. 'כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים. ואחר ילך לביתו ויוכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך". לפי שאין לו מנוחה לקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד' [תנא דבי אליהו א]), וכיון שיש שתי תורות – תורה בכתב ותושב"ע ('"והתורות" – מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל, אחד בכתב ואחד בעל פה'. ספרא ויקרא כו,מו) אז כעין מתקנים בכל שבת חלק אחד של התורה, ולכן צריך שתי שבתות (שאז יש חיבור שלם בין התורה והעולם, שהשבת מגלה את הקדושה השייכת בו). אמנם אם שומרים שבת בצורה גבוה יותר, אז כעין מתקנים את שני החלקים יחד, ולכן אז מספיק שמירת שבת אחת. ממילא אם כך, אז לכן הדגישו חז"ל שמשה ויהושע היו שניהם באותה שבת, כעין לומר שהיה בזה כח השייך לגאולה, לקראת הכניסה לארץ, שיחול כח גאולה של שמירת שבת עם שני החלקים של התורה, בכתב כחלק משה, ותושב"ע כחלק יהושע. אולי לכן נרמז כאן בפס' על מיתה לאחר מחלה של חמשה ימים: 'חמשה זו היא מיתת כל אדם. א"ר חנין: מאי קרא? (דברים לא, יד) "הן קרבו ימיך למות", הן - חד, קרבו - תרי, ימיך - תרי, הא חמשה' (מו"ק כח,א). שאמנם משה לא היה חולה, אבל רמזו כעין מיתה של כל אדם, כרמז שמשה הוא שלמות האדם, והוא שקיבל והעביר את התורה לתיקון האדם, ועכשיו הוא הולך למות ולכן צריך להעביר את ההמשכיות ליהושע, ונרמז על חמשה ימים, כרמז לתורה (חמשה חומשי תורה) שהם מתקנים את האדם, ורמז שהתורה בכתב (חומשים) קשורה למשה.