את התקיעות בשופר לומדים בג"ש "שביעי" מהשופר שביוה"כ ביובל: 'תנו רבנן: מנין שבשופר? ת"ל (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה". אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר "בחדש השביעי", שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי? שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה? ת"ל "והעברת שופר תרועה". ומנין שפשוטה לאחריה? ת"ל "תעבירו שופר". ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? ת"ל "בחדש השביעי", שאין ת"ל בחדש השביעי, ומה ת"ל בחדש השביעי? שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה. ומנין לשלש של שלש שלש? ת"ל "והעברת שופר תרועה", "שבתון זכרון תרועה", "יום תרועה יהיה לכם". ומנין ליתן את האמור של זה בזה, ושל זה בזה? ת"ל "שביעי" "שביעי" לגזירה שוה. הא כיצד? שלש שהן תשע' וכו' (ר"ה לג,ב-לד,א). ['שאין תלמוד לומר בחדש השביעי – דהא כתב לן בכמה מקומות דיום הכפורים בחדש השביעי הוא, והכא יוה"כ כתיב. והעברת – פשוטה משמע העברת קול אחד. ביוה"כ תעבירו – הרי העברה תחילה וסוף, ותרועה כתיבא בינתים. ומנין שלש של שלש שלש – מנין דהנך פשוטה לפניה ולאחריה, ותרועה באמצע, עבדינן תלתא זימני: למלכיות חדא, ולזכרונות חדא, ולשופרות חדא?. ת"ל – תרועה תלתא זימני, לכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ומנין ליתן את האמור של זה בזה כו' – לפי ששלש תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד, שהשתים נאמרו בראש השנה, והאחת ביובל, מנין ליתן האמורות בראש השנה ביובל, וליתן האמורה ביובל בר"ה שיהו כאן וכאן שלש?'. רש"י]. מזה שנלמד מג"ש של "שביעי", נראה שבא להדגיש את עניין 'שביעי' (ובפרט ע”פ ההתחלה שלמד בהיקש שכל מה שבחודש השביעי דומה). ובנוסף למדו ר"ה מיוה"כ (ביובל), כך שלכאורה יש קשר בניהם. בפשטות יש קשר בניהם כיון שלדעת הר"ן (ר"ה דף ג' ברי”ף) ר"ה נקבע בשל שיוה"כ חל בתשרי, לכן מובן שהתורה חיברה בין ר"ה ויוה"כ. אולם גם בנוסף נראה שלכו"ע כיון שביוה"כ יש כח של מחילה בעקבות הורדת הלוחות השניים (תענית ל,ב. רש"י ד"ה 'שניתנו'), אז זה נותן כח של זכות לבנ"י גם בר"ה שסמוך לו וקשור בו (כראש החודש), ולכן קשורים זה בזה. ומה שנאמר דגש על שביעי נראה שזה משום רמז לעתיד לבא שכל העולם יהיה מתוקן: 'אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא, וחד חרוב, שנאמר (ישעיהו ב, יא) "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא"... תניא כותיה דרב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", ואומר (תהלים צב, א) "מזמור שיר ליום השבת" יום שכולו שבת, ואומר (תהלים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור"' (סנהדרין צז,א). 'שביעי' רומז לעתיד לבא שה' יהיה "ונשגב ה' לבדו", כך גם בתשרי אנו ממליכים את ה' שיהיה מלך על כל העולם כולו. אולי מה שנאמר שבאלף השביעי יהיה חרב אין הכוונה שממש יחרב, אלא כעין חרב, שאין שלטון לגשמי – כאילו נחרב ונשאר רק קשר לקדושה. זהו כמו יוה"כ שבו אנו מנותקים מהגשמי (שלא אוכלים וכדו'), כעין הכל לה' בלבד. לכן נלמד מיובל שנקרא "עולם" (קידושין טו,א) ומרמז על קודש ("וקדשתם את שנת החמשים שנה". ויקרא כה,י), שכך רמז לעולם מתוקן (ולכן השטן מפחד שהשופר הוא השופר שלעתיד [ר”ה טז,ב. תוס' ד”ה 'כדי'] שהגיע זמן הגאולה – שהעולם נתקן, כיון שקול השופר מרמז על העולם המתוקן). בברייתא למדו שתוקעים שלושה סטים, ובכל סט שלושה קולות. נראה שהמספר שלוש בא לרמז על חודש סיון שבו באו לסיני (שמות יט,א), ואמרו נעשה ונשמע, והיה בו את מתן תורה. שיוה"כ ור"ה קשורים לתיקון העגל (וכח לתיקון שאר החטאים מהכח שניתן בתיקונו – כשנאמר “סלחתי” ביוה”כ), לכן מדגישים את מתן תורה, לרמז על השלמות שלפני העגל (כעין תיקון שלם מהעגל), וכן בעקבותיו ניתנו גם הלוחות השניים ביוה"כ (שאז נאמרה גם הסליחה בהקשרם). לכן גם יוצא תשעה קולות (מדאורייתא), שזה רמז לחודש כסלו, שהוא החודש התשיעי, שבו הסתיימה בניית המשכן (ילקו"ש מלכים, רמז קפד), והמשכן הוא הסמל לכפרה על העגל: 'אלה פקודי המשכן משכן העדות – עדות לכל באי העולם שנמחל להם על מעשה העגל' (תנחומא "פקודי" סימן ו), לכן מרמזים עליו בתקיעות, כרמז לתיקון העגל. התרועה היא קול של בכי: 'דכתיב (במדבר כט, א) "יום תרועה יהיה לכם", ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון. וכתיב באימיה דסיסרא (שופטים ה, כח) "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא"' (ר"ה לג,ב). רמז לבכי של התשובה על חטא העגל. לכן גם רמז בתרועה לשון 'רע', בכי על המעשה הרע, וכן מלשון חבר (כמו רעך), שהתחברו לעגל. ולמדו מאם סיסרא שבכתה כשיצא להילחם בישראל ולא שב, כעין רמז שבשל חטא העגל ניתן כח לגוים לשלוט עלינו, שהתבטל הכח שניתן במתן תורה שלא ישלטו בנו (ע"ז ה,א), ובכפרה כעין ניתן קצת כח שלא ישלטו עלינו, ולכן זה בא לידי ביטוי בניצחון על סיסרא. אמו בכתה במקום שאנו נבכה, כיון שעשינו תשובה – שכעין בכינו על מעשה העגל בתשובה ממנו. בנוסף, אם סיסרא בכתה, כעין רמז שבכפרה על העגל יש עניין של אם, שזהו פרה אדומה 'אמר רבי איבו: משל למה הדבר דומה? לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך. אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל' (תנחומא "חקת" סימן ח). וכך גם בשופר אנו מתחברים לכפרה על העגל. (וקרן של פרה פסול לשופר [משנה ר"ה ג,ב], אולי כיון שמזכיר את העגל, שהפרה צריכה לבא ולנקות כי כעין האשמה בה, לכן אין לתקוע בשל פרה, שכעין מזכיר את אשמתנו ולא את תשובתנו והכפרה). (וראה עוד ב'לזמן הזה' 'קולות השופר' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, מדוע למדים לר"ה מיובל – שזה כדי לרמז על חזרה הביתה למקוריות הקדושה באדם, ויציאה לחירות משעבוד ליצר).