בליקוטי מוהר"ן (חלק א, ס) כתב רבי נחמן: "וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת שׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בְּראשׁ הַשָּׁנָה... שֶׁהוּא קָצָר מִלְּמַעְלָה וְרָחָב מִלְּמַטָּה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת (תְּהִלִּים קיח, ה): 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחַב יָהּ' ".

השופר, מצידו האחד הוא צר ומצידו השני רחב. התוקע נופח בצד הצר, והקול יוצא ונשמע מן הצד הרחב, וזהו בפשטות: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָּ-הּ" - הקול הנשמע מן השופר הוא ביטוי לזעקתנו, אולם בו בעת הוא כבר גם קול ה' העונה לנו במרחב.

אחד החידושים הגדולים של רבי נחמן מברסלב הוא שעצם הזעקה, עצם הפניה לה' יתברך, יש בה כבר יציאה מן המיצר. הקושי, הזעקה, הפניה, קול השופר עצמו, ברגע שהם נשמעים בחללו של עולם ובחללה של הנפש - הם עצמם המענה והיציאה מן המיצר. זעקת האדם היא עצמה עיקר התיקון, וכל השאר כבר הוא פועל יוצא של אותה זעקה.

זהו סודה המתוק של התשובה (ישעיה סה, כד): "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ, וַאֲנִי אֶעֱנֶה. עוֹד הֵם מְדַבְּרִים, וַאֲנִי אֶשְׁמָע" - הסליחה, מובטח לנו, מתגלה בעוד אנו מדברים, וקול השופר היוצא מלב נשבר ומנפש כואבת, הופך בן רגע לקול מבשר, מבשר ואומר: "עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָּ-הּ".

במקום אחר כתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, מו): "כִּי צָרִיך יְגִיעָה גְּדוֹלָה וּמִלְחָמָה גְּדוֹלָה עִם הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְתַחְבּוּלוֹת לָנוּס וְלִבְרחַ מֵהֶם... וַאֲזַי צָרִיך לִצְעוק לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ... שֶׁצָּרִיך רַק לִקְרוֹת לַה' ".

בניגוד לכל יעד אחר בעולם, הדרך לה' יתברך היא כבר בעצם העובדה שהאדם יצא לדרך, כבר אז הוא הגיע. לא אתה הוא זה שצריך להוכיח את מציאות ה' וקיומו, אלא להיפך תן לו להגיע אליך, הנח לו לפנות אליך, לשמוע אותך, לכן צעק אליו - "בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ".

הקב"ה, נתן בידי האדם את האפשרות להיות בעולם הזה, ובאותו המקום גם נתן לו את המנדט לטעות – וגם את הזכות והיכולת לשפוט את עצמו. באותו מקום שבו ניתנה לאדם הבחירה והחירות להיות, שם גם הוטל עליו האחריות על מעשיו. כאשר עומד האדם מול א-לוהיו ומול עצמו בלבד, אין הוא יכול להונות את עצמו והוא מוכרח שדבריו יהיו מתקבלים על הדעת. השופט את עצמו ניחן במידת האמת וביכולת לומר: טעיתי! הקב"ה נתן לנו את האפשרות לטעות עד כדי כך, שהוא סבלני לקבל את הטעויות שלנו - משום שכל עוד האדם שופט את עצמו, כל עוד יש מישהו עם היד על הדופק, אז הקב"ה יודע שיש תקווה ומניח לך. אם האדם שופט את עצמו זה בעצם אומר שהוא נמצא בתהליך, שהוא עובד על עצמו, וממילא יש לו תקווה.

על הפסוק מתהילים (לז, כז): "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב", אמר רבי יצחק מאיר מגור זצ"ל לתלמידיו: אין כוונת האמור להזהיר את האדם מלעשות רע, שכן זהו דבר המובן מאליו. הכוונה היא: "סוּר מֵרָע" - הסח דעתך מהרע, אל תחטט ברע, אם עשית עבירה - הנח אותה! אל תהרהר בה, ואל תחטט בה. לשם מה להתרפש בבוץ? וכי מה יש להשם יתברך מזה? במקום לדוש בעניינים שברע, מוטב "וַעֲשֵׂה טוֹב" - מעשה טוב הוא המגרש את הרע.

הרב דן האוזר והרב איתמר אלדר, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home