"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ... נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ... עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹור פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ"

(דברים טו, ז-יא)

בפרשתנו מופיעה מצות הצדקה, המתוארת בפירוט רב ע"י התורה שאינה חוסכת בתיאור החובה לתת צדקה בלב רחב ובנפש חפצה: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ", "לֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ", "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ", "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".

האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי, מסביר את ייחודה וחשיבותה של מצות צדקה, שעליה נאמר שהיא שקולה כנגד כל המצות (תניא פרק לז'):

"ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה ואמרו ששקולה כנגד כל המצות... מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה... ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה... שאדם נותן מיגיע כפיו הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה'... הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית הרי נותן חיי נפשו לה'. ולכן אמרו רז"ל שמקרבת את הגאולה לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך... בכמה מצות מעשיות אחרות".

האדם מתנהל במציאות הגשמית, נפגש ומקיים עימה זיקה - ואילו החול והשגרה, יוצרים חייץ בין האין סוף לבין המציאות. האדמו"ר הזקן, מלמדנו בספר התניא (פרק כ"ה) כי תפקידן של המצוות, הקדושה והתורה, ליצור חיבור מחודש בין האין סופי לבין הנפש החיונית, היא הנפש הבהמית שבאדם, ומעל כולן - מצות הצדקה.

סמלו של החומר, קובע האדמו"ר הזקן - היא תאוות הממון, שגוזלת את חירותנו הפנימית. היכולת לתת צדקה, היא זו המשחררת את האדם מכבלי הממון של העולם הזה. קללת האדם הראשון מאז הגירוש מגן עדן ועד היום הזה, היא צער הרדיפה והעמל אחר הפרנסה. מצות הצדקה, יש בה בכדי להמתיק את הקללה, ולהשתחרר ממנה, לפחות תודעתית. אנו פונים, כביכול, אל האדמה אשר מצמיחה לנו קוץ ודרדר ומחייבת אותנו לעמול קשה על מנת להוציא ממנה לחם:

אל נא תחשבי כי עמלנו להוציא לחם - הופך אותנו לעבדים של הלחם. אל נא תחשבי כי רדיפתנו אחר הממון על מנת לחיות - הופכת אותנו למשועבדים לו. ברגע אחד, בהרף עין, ללא מאמץ עילאי, אנו יכולים לוותר על הלחם ולוותר על הממון, ומתוך כך שבה אלינו חירותנו הרוחנית הגמורה - מכח מצות הצדקה, הנעשית מתוך תודעה מלאה של וויתור מרצון ומשמחה - על ממוננו, לטובת זולתנו.

מצות צדקה מיוחדת מכל המצוות, שראשה בשמים אך רגליה מונחים בתחתית המציאות, ברובד הגשמי ביותר שלה. בשל כך אין יותר ממצוות צדקה לסמל את התנועה האולטימטיבית של עולם המצוות, להלביש את המציאות הנמוכה, את הצד הבהמי שלנו, בלבוש של קדושה ובכך נגאלת המציאות, בכך נגאל האדם.

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי" של ישיבת הר עציון - http://etzion.org.il/he/home