בע"ה

פרשת בהעלותך - פרשת המקדש

בהעלותך את הנרות

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

מצות הכנת המנורה להדלקה מתוארת ברמב"ם (תמידין ומוספין ג, י): 'כמה שמן הוא נותן לכל נר? - חצי לוג שמן!… כיצד סדר ההטבה? - זה שזכה בדישון המנורה, נכנס וכלי בידו ושל זהב היה… מדשן [ומחליף] בו את הפתילות שכבו… והיטיב חמשה נרות… ויוצא. ואחר כך נכנס ומיטיב שני הנרות… ומשתחוה ויוצא'. מצוה זו נעשית בידי כהן, לאחר שטבל במקוה, קידש ידיו ורגליו, והוא לבוש בבגדי כהונה.

לא כן באשר להדלקה. מתברר, שלאחר כל ההכנות לקראת ההדלקה, דווקא העלאת האש במנורה, שהיא שיאו של התהליך – הדלקה זו יכולה להיעשות על ידי אדם מישראל, וכדברי הרמב"ם (ביאת המקדש ט, ז): 'הדלקת הנרות כשירה בזרים'.

ואנו עומדים תמהים: כל כך הרבה ממון הושקע ביצירת מנורת הזהב! כל כך הרבה טרחה הושקעה בכתישת שמן זית זך. כך גם מושקעת טרחה בהטבת הנרות כנ"ל, והנה בא אדם פשוט מישראל, בבגדי יום חול, והוא המעלה אור במנורת המקדש! – הכיצד?

אולם כלל ידוע הוא, כי כאשר יש אי דיוק קל בהנחת היסוד של בנין, וכבר בהנחת היסוד הבנין נוטה מעט על צידו – ככל שיעלה הבנין לגובה כך גם קיימת סכנת התמוטטות. הדברים אמורים בעניני החומר, ועל אחת כמה וכמה בעניני הרוח: אם יש פגם קל ביסוד המצוה ובהכנה ההתחלתית – המצוה אינה לרצון ה'. לפיכך קובעת התורה, כי דווקא ההכנה בפתילה ובשמן היא שתיעשה בידי כהן, והוא המיטיב את הנרות בקדושה ובטהרה. לאחר הכנה זו, ההדלקה עצמה יכולה להיעשות בידי ישראל.

בעבודת המקדש תובע הקדוש ברוך הוא דווקא את האתחלתא: את איסוף התרומות, את ההתעוררות, את ההתלהבות של התורמים ושל בעלי המלאכה, את ההכנות, את העמל, את היגיעה והטורח. הם שעושים נחת רוח לפניו: 'שאמרתי ונעשה רצוני!' אף בהטבה: יעשה הכהן את ההכנה, את יסוד המצוה, את ה'עבודה השחורה'. באשר לאור - סופו שיבוא!

זה עומק עניינו של בנין המקדש במהלך הדורות: יש המצפים שמלאכת הבנין תיעשה מאליה - בידי שמים, ואילו אנו נבוא אל המוכן, ונדליק נרות בחצרות הקודש. לא כן לימדתנו התורה: כשישראל מצידם יעשו את מלאכת המצוה, ויבנו מעון לשכינה – אזי הקב"ה ייענה לבקשתם ויוריד את שכינתו ארצה. כשאנו בידינו ובעשרת אצבעותינו נעשה את כל ההכנות כראוי, אזי תשכון שכינה במעשה ידיהם של ישראל.