לכאורה יש בסימנים חוסר אחידות מבחינה לשונית. 

קדש ורחץ - ציווי.

כרפס - ש"ע.

יחץ - עתיד.

מגיד - הווה.

רחצה - שם פעולה.

מוציא - הווה.

מצה מרור - ש"ע.

כורך - הווה. 

שולחן עורך - ש"ע+הווה.

צפון - תואר.

ברך - ציווי.

הלל - ש"ע (ציווי?). 

נרצה - עבר.

עוד שאלה היא על ו' החיבור - מדוע בין קדש לרחץ יש ו' החיבור, ובין יתר הסימנים לא? מבחינה מהותית אין קישור בין קדש לרחץ, ודווקא בין רחץ לכרפס יש יותר קשר.

מיד נראה כיצד יש כאן ממש מעשה חושב בסימנים.

מהותו של סימן היא התועלת לזיכרון. לשם כך הסימן משתמש במגוון אמצעים רטורים, ומוותר על התקינות לטובת הפשטות.

* חריזה: השורות מתחרזות פעמים רבות: רחץ-יחץ, רחצה-מצה, כורך-עורך-ברך. מצה-נרצה.

* התאמה בהברות: כל סימן מורכב משתי הברות (ק-דש, ור-חץ, כר-פס, י-חץ), ומוטעם מלרע. כך המשקל שווה ונוח. זו הסיבה לו"ו ב"ורחץ" (בלעדיה, רחץ - הברה אחת בלבד).

* קיצור ובידול - כל סימן נכנס במילה קצרה. לדוגמה: אין חובה להשתמש בכרפס, העיקר להטביל ירק (ואכן האשכנזים שגרו במקומות בהם ירקות עלים לא היו נפוצים - השתמשו בירקות אחרים). אך כרפס הוא סימן קצר וקולע, יותר מ"מטביל" או "ירקות". בהמשך יבואו הדרשנים וימצאו רמזים במילה (בקריאה מהסוף להתחלה - יוצא ס' (ריבוא, עבדו ב)פר"ך).

ב"רחץ" ו"רחצה" נעשית פעולה דומה, אך יש לבדלה, כדי לא לחזור על סימן פעמיים. בדרך מרוויחים עוד הלכה - הרחיצה לפני אכילת ירק היא מנהג זנוח, לכן יש להזהיר עליו בלשון ציווי - רחץ. לעומת זאת, נטילת ידיים לסעודה נוהגת תדיר, לכן מספיק להשתמש בשם הפעולה - זהו מקום ה"רחצה" המוכרת.

יתכן ונרמז פה גם המנהג שיש נוהגים, שרק בעל הבית נוטל את ידיו בכרפס, לכן בלשון יחיד, לעומת רחצה - בה כולם נוטלים ידיים (ובהתאמה: קדש - רק עורך הסדר מקדש וכולם יוצאים ידי חובה בברכתו, יחץ - רק עורך הסדר חוצה את המצה, מגיד - אבי המשפחה מספר לבניו, ברך - בעבר היה נהוג שהמזמן מברך בקול וכולם עונים אמן ויוצאים ידי חובה בברכתו.

אך יש להעיר שכורך בלשון יחיד - והיא מצווה על כל משתתפי הסדר, וכן שולחן עורך - כמובן שכולם אוכלים את סעודת החג).

אגב, יש "ורחץ" - נטילת ידים לפני אכילת ירק שטיבולו במשקה.

יש "רחצה" - נטילת ידיים לסעודה.

מדוע אין עוד סימן רחיצה למים אחרונים?

בגמרא כתוב שהטעם למים אחרונים הוא בגלל מלח סדומית שנדבקת בידיים כשמתבלים בה בשעת האוכל, שמא יגע בעיניו ויתעוור.

התוספות לומדים מכאן שבימינו אין צורך להקפיד על מים אחרונים, כיוון שאין מלח סדומית כזאת שמעוורת מצויה בינינו.

ובפרט שהיום אוכלים בסכו"ם ולא נוגעים באוכל.

לפי זה, מתאים שבסימנים המיוחסים לבעלי התוספות - אין סימן למים אחרונים, כשיטתם, שבימינו לא צריך. 

* משפטים - הסימנים אינם רק רשימת מילים, אלא גם משפטי בעלי תוכן. אמנם התוכן מוצא מהקשרו, אך קל יותר לזכור כך:

קדש ורחץ, כרפס יחץ (יחצה את עלי הכרפס), מגיד: רחצה (מספר על הרחיצה), מוציא מצה (מהקופסה?), מרור כורך (כורך את המרור), שולחן עורך, צפון ברך (ברך את הצפון ומוסתר מהעין), הלל נרצה (אמירת ההלל רצויה).

בהמשך יהיו סימנים אלה כר פורה לדרשנים שיעמיסו עליהם משמעויות:

לדוגמה:

קדש ורחץ - הרוצה להתקרב לקודש, עליו לקדש עצמו ולרחוץ מחטאיו,

כרפס יחץ - גם אם סעודתו דלה, יחצה מהכרפס אותו הוא אוכל ויתן לנזקק.

מגיד רחצה - ירחץ ויטהר את דיבורו, שיאמר רק מילים טובות ולא לשון הרע, שקר ומריבה.

מוציא מצה - בכך הוא מוציא ומסלק מעצמו מריבה (=מצה).

מרור כורך - במעשיו הוא יכרוך ויכסה את המרירות ויגלה רק את המתיקות.

שולחן עורך - יזכה לעשירות.

צפון ברך - יזכה לברכות הרבות הצפונות לצדיקים.

הלל נרצה - כל הרואה את מעשיו יהלל אותו והוא יהיה רצוי לכל.

ובסגנון אחר רמז להלכות טהרת המשפחה:

קדש ורחץ - יתחתן (בקידושין) וירחץ עצמו מחטאיו (חתן - נמחלים לו כל עוונותיו).

כרפס יחץ - בזמן שאסורים יישנו במיטות נפרדות. כר-פס יחץ - יחצה את הכר (המיטה) ויעשה פס ביניהם.

מגיד רחצה - עד שתאמר לו שטבלה במקווה.

מוציא מצה - דרך זו תוציא מצה ומריבה ותשכין שלום בביתם.

מרור כורך - את מרירות המריבות וחילוקי הדעות יכרכו ויסתירו.

שולחן עורך - יזכו לפרנסה.

צפון ברך - יזכו להתברך בבנים ובנות הצפונים בבטן בעת ההריון.

הלל נרצה - ויתנו תמיד מחמאות ומילים טובות זה לזו וכך יהיו רצויים זה לזו.

חשוב לזכור שהסימנים הם יותר מתוכן לספר. ההגדה היתה הטקס והטקסט הארוך ביותר שנעשה בבמסגרת ביתית ולא קהילתית. בעוד בבית הכנסת היו הרב, החזן וזקני העדה שזכרו את סדרי המנהגים והובילו את התפילה, בבית היה כל אחד צריך לזכור בכוחות עצמו, כל זאת בימים בהם לא היה דפוס, וכתבי יד היו נדירים ויקרים.

לצורך כך היתה חשיבות רבה לזיכרון. עד היום משמרים קהילות רבות את המנהג לפיו אחרי מנחה בשבת הגדול קוראים כל הציבור יחד את החלק העיקרי ב"מגיד".

כמו כן פיוטים ששולבו בתפילת שבת הגדול חרזו את כל דיני הפסח ומנהגיו. 

הסימנים היוו דרך פשוטה בה כל אב יזכור בקלות את הסדר ולא יפספס בטעות את אחת מהמצוות הרבות בלילה חשוב זה.