בחודש ניסן, בזמן יציאת עם ישראל ממצרים, עם ישראל מצטווה במצווה הראשונה שלו כעם - והיא מצוות קידוש החודש (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים".

מה מיוחד במצווה זו שנבחרה להיות המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל כעם? כיצד היא מתקשרת למאורע הגדול של יציאת מצרים, היציאה מהשעבוד?

הקב"ה נתן את הסמכות לקידוש החודש ובעקבות כך לקביעת זמן המועדים לנו. המועדים תלויים בידי בית דין, עד כדי כך, שראש השנה - יום הדין לכל העולם - זמנו תלוי בקביעת בית הדין. מלאכי השרת שואלים את הקב"ה אימתי יום הדין? והוא עונה להם: בואו, אני ואתם, ונשאל את בית הדין של מטה...

קידוש החודש, ועמו עיבור השנה וקביעת לוח זמנים ומועדים, נחשבים לדבר ראשון במעלה לעם היוצא לחירות ומתחיל לפתח את תרבותו - הרמב"ם מכנה זאת בשם "אותות האומה".

אולם יש כאן גם רעיון הרבה יותר רחב ועמוק:

מסגרת קביעתו של הזמן בידי האדם אינה רק זכות, אלא בעיקר אחריות עצומה! עליו לנצל ולארגן את זמנו בצורה היעילה ביותר. אסור לאדם לתת לזמן לשלוט בו, אלא הוא מסוגל וחייב לשלוט בזמן שליטה מלאה - הזמן מסור בידכם ואי אתם מסורים בידו.

התרבות האנושית המודרנית בנויה כולה על השאיפה לחירות. ממוצאי ימי הביניים ועד היום היא מנסה להשתחרר. בתחילתה - להשתחרר ממשטרים, אחר כך, כביכול, - מהדת, וכיום - להשתחרר מהמשפחה, להשתחרר מכל חובה ומכל אחריות. האדם לא רוצה להיות מחויב לשום דבר: כמוץ אשר תדפנו כל רוח מצויה לכל אשר תישאנו.

עם ישראל שהביא לעולם את בשורת החירות, העם ששימש סמל היסטורי לשבירת עול השעבוד - יש לו בשורת חירות משלו - הזמן נתון בידנו על מנת ליצור, לפעול, ניצול הזמן באופן הנכון, ללא בטלה וללא פריקת כל עול של מחויבות ואחריות. דבר זה מייצג את העם היהודי, שאף על פי שהוא העם הזקן בעולם הוא דינמי, מתחדש באופן מתמיד ויצירתי.

זכותו הגדולה של בן החורין היא גם מחויבותו: לעצמו, למשפחתו לעמו ולעולם כולו. זוהי זכותו הגדולה! הוא לא משוחרר מעבודה. משום כך בן החורין המצהיר על היותו בר חובות ובר מצוות, טובע חותם בגופו. לא חותם עבדות הוא, אלא חותם חירות. אין הוא הפקר ואין הוא מופקר - חותמו בכך, שהוא ניכר בשליטה עצמית, בעידון יצרים ובריסון עצמי.

לשליטה עצמית זו יש כיוון ברור, ייעוד מוגדר. כל החיים אינם אלא מאמץ אדיר להשגת ייעוד זה, להגיע אל פסגת השלמות של בן החורין האמיתי המתדמה לאדון העולם, למי שאינו משועבד לשום גורם שהוא, כי הוא אדון כל.

אפשר 'להעביר זמן' ואפשר לחיות חיים של יצירה, של חידוש ושל קדושה - ניצול כל רגע לתורה, למצוות ולמעשים טובים, ועל כך משורר ר' יהודה הלוי: עבדי הזמן - עבדי עבדים הם, עבד ה' - הוא לבדו חופשי!

הרב יעקב אריאל שליט"א, מהספר: "מאהלי תורה – לתורה ולמועדים"