לקט מ"תורה ככתבה" לאי"ם – פרשת מצורע

טו, יט: שבעת ימים תהיה בנידתה: ש: מדוע דווקא 'בנידתה' ולא 'בטומאתה'? ת: 'נידה' משמש לציין הפרשה (כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא; ויקרא יב, ב) הגורמת לטומאה, לכן 'בנידתה' מציין 'במצב של טומאה'. המילה 'נידה' מציינת גם מצב של נידוי מן החברה, ולכן כל הנוגע בהּ – ייטמא (מה שאין כן באיש זב, שרק מי שהזב נוגע בו ייטמא, אך לא מי שנוגע בזב, שלא בבשרו). מכאן ש'בנידתה' מציין מצב של טומאה המחייב נידוי.

טו, ל: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת, וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה: ש: במה חטאה הזבה שהיא צריכה להביא חטאת ועולה? ת: מדובר במקרה של זיבה רבה מהרגיל, זיבה נוספת על נידתה (וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ, אוֹ כִי-תָזוּב, עַל-נִדָּתָהּ; פסוק כ"ה), ולא למחזור החודשי. היטהרות מהמחזור החודשי אינה כרוכה בקרבן כלשהו, אלא בזמן של שבעה ימים. זיבה רבה זאת באה כנראה על חטא במחשבה או במעשה, כמו יתר נגעי הצרעת, ולכן צריכה גם חטאת וגם עולה, אמנם באופן הזול יותר, דהיינו שתי תורים או שני בני יונה, ולא בקר וצאן. לאחר תום הזיבה המיוחדת הזאת, עליה לספור "שבעה ימים נקיים" (פסוק כ"ח), וביום השמיני להביא הקרבן הנ"ל. לאחר המחזור החודשי אין עליה לספור "שבעה נקיים".