“כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ" (ויקרא יח,כז). 'א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא (משלי טז, ה) "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם (דברים ז, כו) "ולא תביא תועבה אל ביתך". ורבי יוחנן דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר (דברים ח, יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך" וגו'. ר' חמא בר חנינא אמר: כאילו בא על כל העריות, כתיב הכא "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם (ויקרא יח, כז) "כי את כל התועבות האל" וגו'' (סוטה ד,ב). מי שהוא גאוותן כאילו עובד ע"ז וכופר בקב"ה, כיון שאילו היה מאמין בשלמות בקב"ה, לא היה מעיז להתגאות, בשל הבושה – שמי הוא בכלל, בריאה שפלה ובזויה. לכן בהמשכו זה גורם לשכחת ה', כעין הנאמר: 'אזהרה לגסי הרוח מנין?... רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (דברים ח, יד) "ורם לבבך ושכחת", וכתיב (דברים ח, יא) "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך"' (שם ה,א), הרי שהגאוה גורמת לשכחת ה'. וכעין עובד ע"ז, בשל שמדגיש את הצד החומרי כחשוב, במקום את הקב"ה, ולכן זה כעין ע"ז שזה דימוי של עליונות-אלוהות בחומרי במקום לקב"ה. בנוסף שבגאוה גורם לריחוק גמור בינו לקב"ה: 'אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו, אלא אתו לא אוכל' (שם). לכן בגאוותו שמרחיק את עצמו מהקב"ה זהו ככופר בקב"ה, וכעובד ע"ז במקום חיבור לה'. ובפרט שבענוה הוא כאילו מקריב כל הקרבנות: '… אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נא, יט) "זבחי אלקים רוח נשברה"' (שם ה,ב). לכן בגאווה שזהו היפוכו, כעין מקריב לע"ז. רחב"ח מביא שהגאוותן כאילו בא על כל העריות, נראה שזה בשל שהגאותן מרגיש את עצמו חשוב, ולכן מגיע לו הכל, וממילא גם מתדרדר לפריצות מינית מתאוותיו. זהו: 'אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש, שנאמר "ואשת איש נפש יקרה תצוד"' (שם ד,ב). (אמנם רבא דוחה את הלימוד מהפס', אבל בכ"ז נראה שר"י ראה קשר ביניהם). נראה שגאווה קשורה לשלושת העברות החמורות, שבגאוה כאילו עובד ע"ז ועובר על כל העריות, כמו שהגמ' אומרת, ובנוסף מי שהוא גאוותן ודאי שיוצא לו לבזות את חברו בשל גאוותו, ובכך הוא כעין שופך דמים: 'תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים' (ב"מ נח,ב). כך שהגאוה היא כשלושת העברות החמורות. נראה שלכן בית ראשון נחרב על שלושת העברות החמורות: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות, ושפיכות דמים' (יומא ט,ב). ועמלק קשור לחורבן: 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק”. וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה". כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'” (ירמ' ג יז). לפיכך מחה אמחה' (תנחומא "כי תצא" סימן יא). עמלק קשור לגאוה, שכיום המלחמה בעמלק מתקיימת במלחמה ביצר הגאוה, שעמלק בגימטריה 'רם' שרומז לגאוה (היהודי הקדוש). לכן מובן שהמקדש נחרב על שלושת העברות, ומי שקשור לחורבנו זה עמלק שקשור לגאוה, שנחשב קשור לשלושתם. בפס' כאן נאמר: “כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח,כז-כח). שבפשט זה מדבר על העונש שעל חטא עריות, כמו שמובא בגמ': 'בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות, גלות בא לעולם, ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן, שנאמר (ויקרא יח, כז) "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ" וגו', וכתיב "ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה" וגו', וכתיב (ויקרא יח, כח) "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה". ובעבודת כוכבים כתיב (ויקרא כו, ל) "ונתתי את פגריכם" וגו', וכתיב "והשמותי את מקדשיכם" וגו' "ואתכם אזרה בגוים"' וכו' (שבת לג,א). והנה בפס' כאן מרומז גם על הגאוה שהיא כעריות (סוטה ד,ב), וממילא מרמז גם שגלות קשורה לחטא הגאוה, שעונשו גלות. ובמיוחד שנאמר שהגלות באה על גילוי עריות וע"ז, ובגמ' (שם) מובא שהגאותן כאילו עובד ע"ז ובא על כל העריות, ולכן גם גאוה קשורה לגלות. וזה מובן כיון שעל הגאותן ה' אומר שאינו יכול לדור איתו יחד (שם ה,א), וממילא לכן מגלה אותו מא"י, שהיא מקום שכינת ה' בעולם.