'כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל. חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל. תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם' וכו' (הגדה של פסח). מדוע יש ארבעה בנים? בפשטות זה משום שאלו הסוגים שיכולים להיות בבנים, ולכן יצא שהם ארבעה. אולם יש בזה גם רמז מצד שהמספר ארבע מבטא את כל הצדדים (כמו ארבע כנפות הארץ), כך שכאן זה מרמז שזהו כל צד אפשרי בסוגי הבנים (מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, לזמן הזה, פסח, עמ' 90). אולי אפשר גם שארבעה בנים זה כנגד לשונות הגאולה, שמסביר הרמב"ן: '"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" - יבטיחם שיוציא אותם מארצם ולא יסבלו עוד כובד משאם. "והצלתי אתכם מעבודתם" - שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד. "וגאלתי אתכם" - כי יעשה בהם שפטים עד שיאמרו המצרים הנה לך ישראל בפדיון נפשנו, כי טעם גאולה כענין מכר, וטעם בזרוע נטויה שתהיה ידו נטויה עליהם עד שיוציאם. "ולקחתי אתכם לי לעם" - בבואכם אל הר סיני ותקבלו התורה, כי שם נאמר (להלן יט ה) "והייתם לי סגולה"'. (רמב"ן שמות ו,ו). “והוצאתי" זהו העבדות ממש, שזה כנגד הרשע, שבשל החטאים באים הצרות והגלות. “והצלתי" זהו מס עובד, שאינו גלות קשה של שעבוד, אבל זה צרה. שזה כנגד שאינו יודע לשאול, שכיון שלא שואל לא יודע מה לעשות, ויוצא שאינו יודע כ"ך לקיים את המצוות ה', ולכן באה רעה חלקית. “וגאלתי" זהו שה' עשה שפטים, שזה כנגד התם, שאין בו חכמה לשאול היטב כדי לעשות היטב, שכך ה' עשה בשבילנו אע"פ שלא היו לנו כ"ך זכויות כדי שיהיה בהם להוכיח היטב שמגיע לנו להיגאל בזכותם. “ולקחתי" זה מתן תורה שזה כנגד החכם, שאמרנו "נעשה ונשמע". עוד אפשר שהבנים זה ייצוג של כלל ישראל: “בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד,א). ובבן יש קשר לאביו, שכך בנו יש נשמה אלוקית. לכן הארבעה בנים מרמזים על שם ה' בעל ארבע אותיות (שם הויה), שיעודנו לגלות שמו בעולם. ובשמו יש מעין הסתר שאין השם שלם עד לעתיד לבא ("כס י'ה" [שמות יז,טז] ברש"י), שכך בבנים יש רשע ושאינו יודע לשאול, ששניהם כביכול לא מגלים את שם ה' בעולם, כאותו חלק הנסתר. ויש חכם ותם שפועלים לגלות את שם ה', שזהו כנגד החלק הגלוי. אולי זה מרומז בדברי חז"ל: 'לכדתניא: "בנים אתם לה' אלקיכם" - בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרוים בנים. אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר (ירמיהו ד, כב) "בנים סכלים המה", ואומר (דברים לב, כ) "בנים לא אמון בם", ואומר (ישעיהו א, ד) "זרע מרעים בנים משחיתים", ואומר (הושע ב, א) "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א'ל חי". מאי ואומר? וכי תימא סכלי הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני, ת"ש: ואומר בנים לא אמון בם. וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחו לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים, ת"ש: ואומר זרע מרעים בנים משחיתים. וכ"ת בנים משחיתים הוא דמיקרו, בני מעלייא לא מיקרו, ת"ש: ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א'ל חי' (קידושין לו,א). ('וכ"ת סכלי הוא דמקרו בני - כשאין בהם אלא שטות הוא דמיקרו בנים, אבל כשהם רשעים דלית בהו הימנותא לא מקרו בנים. משחיתים - דהיינו עבודה זרה, כדכתיב (דברים ד) "פן תשחיתון ועשיתם פסל" וגו'. בני מעליא לא מקרו - עוד לעולם. ת"ש - דהדרי מקרו בני א'ל חי, ע"י תשובה'. רש"י). ר"י אומר שבנים נקראים מי שהולך בדרכי ה', כיון שזהו בן, כמו שאמרנו, שמגלה על אביו. בא ר"מ ואומר שבכל מצב, גם אם חיצונית לא רואים בכך, בכ"ז תמיד יש קשר לגילוי ה' על ידנו, בשל מהותנו כבניו של ה'. (ר' יהודה מלשון להודות לה', שזהו לגלות את ה' בעולם, ולכן הוא מגלה את הצד הזה. ר' מאיר מלשון מאיר, שמאיר את המצוי בהסתר בחושך, ולכן מגלה את הצד הזה). ר"מ מביא ארבעה פס', לגלות בברור על היותנו תמיד בניו של ה'. נראה שבכוונה הביא ארבעה פס' (אע"פ שיכל להסתפק בשני הפס' האחרונים), כדי לרמז שבבנ"י יש ארבעה סוגים, וכל בנ"י מאוחדים, ולכן כעין מתגלה בכל אחד על חברו (ולכן ערבים זה לזה, בעונשים ובהוצאה ידי חובה בברכות), שכך כאן ברשע כעין מתגלה ברמז על האחרים דרך גילוי של הרשע. לכן הפס' הראשון שמדבר על סכלים, זהו כנגד התם שאין בו הרבה דעת (וכן ביר' הוא נקרא 'טיפש') שלכן הוא רשע (בגילוי של הרשע). הפס' השני שאין בהם אמון, זהו כנגד שאינו יודע לשאול, שלא שואל ולכן לא יודע מה האמת, וממילא מתנהג ברשעות ע"פ תאותיו ורשעותו (ברשע). הפס' השלישי זהו שעובד ע"ז, שהוא רשע גמור ובחומרה רבה, כנגד הרשע עצמו. הפס' הרביעי שיש לו יכולת לשוב בתשובה, זה כנגד החכם, שהוא צדיק, שכך אם יחזור בתשובה יהיה צדיק – חכם. עוד נראה שבגילוי של ארבעת הבנים יש רמז לצדדים שמגלים את היותנו כולנו בנים של משפחה אחת. שזה מצד דם, שבו שני חלקים – שיש קרבת דם (כולנו בני האבות), וכן קשר דם שניסו להשמידנו. וכן מצד הנשמה – שבכולנו נשמה אלוקית. וכן מצד הייעוד שלנו לגלות את ה' בעולם (ראה בהרחבה ב'לזמן הזה' פסח, 'המשפחה אשר העלתי מארץ מצרים', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). לכן נראה שארבעת הבנים מגלים על הבנים של "… כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים" (עמוס ג,א) [ומרמז זאת ב"כל המשפחה” - כרמז שיש כמה סוגים בבני המשפחה, שלכן אומר שמדבר לכולם]. שבבנים מרומז על סוגי הקשר, שיש שאצלו מתגלה במיוחד הקשר של הייעוד, שזהו אצל החכם, שהוא מגלה בפועל ממש ובגלוי את ה' בעולם, ע"י התורה ומצוותיה. ויש שאצלו מתגלה במיוחד הקשר של הנשמה, שזהו התם, שאינו יודע כ"ך להתבטא, לכן בעיקר מודגש אצלו החיבור הרוחני לה', שהרגש שלו עובד חזק, כעין ביטוי של הנשמה שבוערת בו. יש שאצלו בעיקר מודגש קשר הדם, שזהו שאינו יודע לשאול, שכביכול מנותק וממילא לא קשור כ"ך לעשיה, שאצלו מודגש קשר הדם, שבקרבת הדם הוא חלק מבנ"י. ויש את הרשע, שפועל במעשים עד שנראה שכביכול אינו חלק מבנ"י, ובעקבות חטאיו באים אסונות, שזהו קשר של דם שהגוים רוצים להשמידנו, שבזה מתגלה שאף הוא חלק ממשפחת בנ"י (כמו בשואה שאפילו למתבוללים, שהתנהגו לגמרי כגוים, הזכירו להם שהם יהודים). לכן בפסח שיצאנו ממצרים מדגישים את "כל המשפחה אשר העלתי מארץ מצרים", המשפחה הכללית, והפרטית שהיא חלק וכדוגמת הכללית.