"וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא" (ויקרא יד,מ). '"וחלצו" – מלמד ששניהם חולצים, שניהם קוצעים, שניהם מביאים את האבנים. מכאן אמרו: אוי לרשע אוי לשכנו' (ספרא). מכך ששניהם צריכים להיות שותפים בחליצה, קציעה והבאת האבנים, סימן שזה קשור לשניהם, לכן למדו שמכאן ראיה שאוי לרשע ואוי לשכנו. ויותר מזה מדוייק, הצרעת היא על לשוה"ר ('אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע'. ערכין טו,ב). ולכן לכאורה היה ראוי שתחול על המספר ועל השומע, כיון שצרעת היא כעין מיתה ('ותניא, ארבעה חשובין כמת... מצורע דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת"' וכו'. נדרים סד,ב), שזה עונש ראוי למי שמספר לשוה"ר שמביא מיתה לעולם ('במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו, ולמקבלו ולאומרו. א"ר חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (משלי יח, כא) "מות וחיים ביד לשון" וכי יש יד ללשון? לומר לך: מה יד ממיתה אף לשון ממיתה'. ערכין שם). ממילא היה ראוי להאמר שנענשים השומע והמספר, ששניהם גורמים למיתה בעולם. ובכ"ז לא נאמר כך במצורע, אלא רק בנגעי בית, כמו שמביא המלבי"ם איך למדו כאן ששניהם צריכים לחלוץ וכו': 'והנה כל עניני נגעי אדם ובגדים נכתבו בלשון יחיד לבד בנגעי בתים שינה הכתוב וכתב, לפעמים בלשון רבים – "וחלצו" "והשליכו" "ושפכו "ולקחו" "והביאו", ולפעמים לשון יחיד – "ואת הבית יקציע", "וטח את הבית". ולמדו רבותינו שכל פעל הבא ביחיד חיובו על בעל הבית לבדו, ופעל הבא ברבים מורה שאם הוא כותל שבינו לבין חברו החיוב על שניהם. וחליצה וקציצה והבאת האבנים כתיב בלשון רבים. (ולקמן ית' שהטיחה מוטל על בעל הבית לבדו דכתיב "וטח"). ובארו שבכותל הסמוך לאויר של שכנו כמו לגינתו, מוטל החיוב על בעל הבית לבדו שלכן כתיב "אחרי חלץ ואחרי הקצות" בשם המקור' ('התורה והמצוה'). לכן, כיון שרק כאן נאמר עונש גם לשני, סימן שיש קשר של מגורים, וזהו שלמדו שאוי לרשע ואוי לשכנו. שאם השכן מדבר לשוה"ר, הוא גם מספר לשכנו, שנמשך אחריו לדבר לשוה"ר, ולכן שניהם נענשים בהריסה של הקיר בצרעת הבית – לרמז שהמקום (הבית) גרם להם להתדרדר לחטא, בשל שהוא שכנו. והצרעת היא אצל אחד מהם, שהוא המדרדר את חברו, ולכן בו עיקר הבעיה, שלכן הצרעת נעשתה אצלו. בנוסף, אם יש הבדלה ביניהם, שאין הבתים מחוברים, אלא יש הפרש של גינה וכדו', בזה כבר רק בעל הבית עושה, כמו שממשיך הספרא: 'יכול הכותל הסמוך לאויר יהיו שניהם חולצים? ת"ל "ואחר חלץ את האבנים". כיצד? כותל שבינו לבין חברו – שניהם חולצים. כותל הסמוך לאויר – הוא לבדו חולץ'. כרמז שיש להתרחק מהשכן הרע, ולכן אם ביתו אינו מחובר לשכנו, זה כעין ריחוק הגורם שלא יטמא כמותו. שבזה מרמז שיש להתרחק מאדם רע. (שכיון שאוי לרשע ואיו לשכנו, לכן יש להתרחק משכן רע). עוד דרשו חז"ל: '"וצוה הכהן וחלצו" – הציווי בכהן, והחליצה בכל אדם' (ספרא). הכהן מצווה והאדם עושה, נראה שבזה רמזו לאיך לתקן את חטא לשוה"ר, שכמו שאוי לרשע ואוי לשכנו, כך גם להיפך יש טוב לצדיק וטוב לשכנו ('טוב לצדיק טוב לשכינו, שנאמר (ישעיהו ג) "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו"'. סוכה נו,ב). לכן צריך להתקרב לכהן ע"י שישמע להוראות הכהן ובכך יהיה מחובר אליו ויתוקן מחטאו. ויותר מזה, הכהן מיועד ללמד את בנ"י תורה, שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג,י), לכן הוא זה שמצווה לאדם מה לעשות, כעין שמורה מה דעת התורה שאותה צריך לעשות. שבזה יש שני עניינים: א. לימוד תורה. ב. שהאדם משפיל דעתו ומקבל מה שיאמר לו הכהן. ששני אלו קשורים לתיקון לשוה"ר, או שמירה שלא ליפול בזה שוב: 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא – יעסוק בתורה, שנא' (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם”, ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה". ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר (משלי טו, ד) "וסלף בה שבר רוח". רבי אחא ברבי חנינא אומר: סיפר – אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר (תהלים יב, ד) "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו, שנאמר "וסלף בה שבר רוח"' (ערכין שם). אולי זה גם רמוז בפס' במלאכי שמזכיר את לימוד התורה של הכהן: “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב,ז). שאולי רומז שהכהן מתקן את הלשוה"ר, שזהו "שפתי כהן" ו"מפיהו" כרמז ללשוה"ר שנעשה בפה, שאת זה מתקן ע”י "דעת" שזה רומז ללימוד תורה (שנלמד בדעת), ו"מלאך ה' צבאות הוא” מרמז למעלתו על אחרים, כרמז לעניין השפלת הדעת של המצורע.