השנה נקרא את פרשת שמיני בשבת מברכים של חודש ניסן. הפרשה פותחת ב'חנוכת המשכן' ביום השמיני של ימי המילואים שחל בר"ח ניסן: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ יז. שלא כאבן עזרא, שמות מ ב, עפ"י רבי עקיבא בספרי בהעלותך סח; ששמונת ימי המילואים התחילו בר"ח ניסן). ביום זה הגיע לשיאו ולהשלמתו תהליך ממושך של פרויקט לאומי - בנית המשכן וכליו. שהחל למחרת יום הכיפורים כחצי שנה לפני חנוכתו (רש"י שמות ל"ה, א סדר עולם רבה סוף פ"ו). "ולכמה חדשים נגמרה מלאכת המשכן? רבי שמואל בר נחמן אמר: בשלשה חדשים נגמרה מלאכת המשכן, תשרי מרחשון כסליו, והיה מונח ומפורק טבת ושבט ואדר, והעמידוהו באחד בניסן. וכו'. ר' חנינא אומר: באחד באדר היה נגמרה מלאכת המשכן, למה? שהמלאכה שנעשית בקיץ ביום אחד נעשית בחורף בשני ימים. וכדברי רבי שמואל בר נחמני שאמר שנעשה המשכן בג' חדשים, למה לא עמד מיד? אלא מפני שחשב הקב"ה לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו" (תנחומא פקודי יא). תאריך היעד של חנוכת המשכן נקבע עפ"י יום הולדתו של יצחק אבינו, שעקידתו היא היסוד לתורת הקרבנות בישראל.
ביום זה הסתיימו גם שמונת ימי המילואים שהתחילו בכ"ג באדר ונסתיימו בראש חודש ניסן. ימי הכנה אינטנסיביים שבהם תרגלו את ההקמה והפירוק של המשכן ואת עבודת הקרבנות ע"י הקרבת קרבנות המילואים, שמוזכרים בסוף הפרשה הקודמת. השיא היה בסיום הקמת המשכן בירידת אש מן השמים: "ותצא אש מלפני ד' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט כד). בשלב זה הקב"ה משרה עליו את שכינתו: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ד' מלא את המשכן. ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ לד-לה). ביום זה היתה "שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ" (ספרא שמיני פרשה א).
כל תהליך מתוכנן מוכוון לסיומו. יש תאריך יעד לסיום התהליך שבהגיעו הכל צריך להיות מוכן ופועל בצורה מושלמת. כדי להגיע לנקודת הסיום בצורה מושלמת ובזמן יש לקבוע שלבי ביניים. הכל מוביל לקראת הרגע הגורלי, 'רגע האמת' וההכרעה, שבעבורו התקיים התהליך כולו. תוך כדי התהליך ישנם בדרך כלל עליות ומורדות, בדרך כלל עיקר התכונה והמתח מתרכזים לרגעי הסיום, ב'רגע האחרון', רגע ההכרעה. בדרך כלל אם ה'סוף טוב' מרגישים ש'הכל טוב', בבחינת 'טוב אחרית דבר מראשיתו' (קהלת ז ח). ו'הכל הולך אחר החיתום' (ברכות יב א). אם התהליך לא יגיע ליעדו, ובזמן, תהיה זאת החמצה גדולה של התהליך כולו, ואז אפשר רק להצטער, כי אח"כ כבר אין אפשרות לשנות. רגע הסיום הוא רגע גורלי שיש בו רגישות גבוהה ופוטנציאל נפיץ. לעיתים יש בו רק מרווח קטן, כחוט השערה, בין ההצלחה להחמצה.
ביום השמיני בשיאו של התהליך אירע האסון הגדול של מיתת נדב ואביהוא בקודש הקודשים בהקריבם אש זרה. "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא ציוה אותם" (ויקרא י א). "ולדעת רוב המפרשים ז"ל הכניסו קטורת זה לפני ולפנים, וראיתם על זה פרשת אחרי מות, כי שם הוזהר אהרן שלא יכנס לפנים אלא בקטורת שלא ימות כדרך שמתו בניו, וזה דעת רש"י והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל" (רבנו בחיי שם). החל מר"ח החלו ימי הקרבת קרבנות הנשיאים. ימי שמחה עם רגישות נפיצה 'וגילו ברעדה'. מאז ימים אלה הם ימי שמחה ואיננו אומרים בהם תחנון.
ב'ימי המילואים' השנה תכנס מערכת הבחירות לישורת האחרונה ותגיע לסיומה. עשרת הימים הגורליים שבהם, לאחר מספר חודשים של קמפיין, יוכרע המהלך כולו. לכאורה 'חגיגה של דמוקרטיה' לריבונות היהודית המתחדשת אחרי שנות אלפיים אבל גם ימים של רגישות נפיצה שמחייבים זהירות יתרה. המפלגות כולן עושות מאמץ גדול של הרגע האחרון כדי לגרוף עוד קול. יש תאריך יעד שלשם כולם מכוונים. ספין רודף ספין, וקרב הסרטונים הרשתיים בעיצומו.
נדמה שמערכת זו תיזכר כאחת המערכות הקשות והנמוכות. בציבור הכללי ובציבור הדתי. בחלוף תאריך הבחירות תיפול ההכרעה למספר שנים. אחריהן יהיה קשה לשנות. נושאים רבים וגורליים עומדים על הפרק. עתידה של מדינת ישראל, של היחס ליהדות ותורת ישראל, וגורלה של ארץ ישראל. המחנות התפצלו והתחלקו לרסיסי מפלגות שמאיימות על גורל הגושים כולם, גם בציבור הדתי. ישנם קולות צפים, שמשנים את דעתם לכאן ולכאן בהתאם לאירועים. ובהתאם לכך מניידים את תוצאות הסקרים העיתיים. ויש כאלה שלא נח להם במצב הקיים ומבקשים שינוי, למרות שלא מובטח לאיש שהתחליף יהיה טוב ממה שכבר קיים ואולי אף גרוע יותר.
קרוב לוודאי, כמו במערכות בחירות קודמות, שברגע האחרון, לקראת שעת ההכרעה, יהיו רבים שלבסוף 'יחזרו הביתה'. למקום המוכר שהיה ביתם בכל השנים. ויתנו לו את קולם.
