לאחר סיום בנית המשכן מכין משה רבנו ביוזמתו 'דו"ח ביצוע' אותו הוא מציג בפני כל העם. הדו"ח כלל את סך ה'הכנסות' מהתרומה שנאספה מהעם וה'הוצאות' שמומשו  בבנית המשכן.

"אלה פקודי - מלא וי"ו שפקד לכל ו' מאות אלף, שלא יחשדוהו שלקח מן הכסף" (בעל הטורים שמות לח כא). המפרשים נימקו את היוזמה של משה רבנו כדי ליצור שקיפות בהתנהלות הכספית ולמנוע חשד בשחיתות ובמעילה בכספי התרומות. על כן הדו"ח הוצג בפני כל העם - שש מאות אלף איש.

ה'כלי יקר'  דייק שכדי למנוע את החשד משה  רבנו אף מזדרז להכין דו"ח ביניים טרם הושלמה המלאכה: "על כן היה משה שמח שנשלמה מלאכת הכסף והנחושת והיה להוט ליתן חשבון להוציא את עצמו מן החשד. ולא רצה להמתין עד אחר שנעשו גם הבגדי כהונה הנזכרים בפר' זו וליתן חשבון מן הכסף והזהב והנחושת כאחד" (כלי יקר שמות שם).

משה רבנו ראה צורך להגיש דו"ח אעפ"י שלא היה בסיס של חשדנות כלפיו: "ואע"פ שמשה רבנו נאמן היה לכל ישראל עשה חשבון ליציאת המשכן. וכו'" (לקח טוב כאן).

מכאן למדו חכמים שהנהגה ציבורית צריכה להתנהל באופן על פי כללי ההגיינה הציבורית כדי לחזק את האמון בינה לבין העם ולמנוע  לזות שפתיים:  "א"ר שמואל ב"נ: מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מניין?  "והיתם נקיים מד' ומישראל". וכו'. ובכתובים מניין?  "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם". וממי אתה למד?  ממשה. אע"פ שכתוב בו: "בכל ביתי נאמן הוא" ביקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן "אלה פקודי המשכן". על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור" (מדרש מכת"י, תורה שלמה כאן אות יד).

אולם כאן יש מקום לשואל לשאול, מה הגבול לחשש ולצורך למנוע לזות שפתיים? מיהם האנשים השפלים שהיו עלולים להעלות חשד על משה רבנו הרועה הנאמן? וכי יש צורך לחשוש עד כדי כך, שאפילו משה שהיה ידוע בנאמנותו צריך לחשוש שמא יועלה חשד ע"י מאן דהו? והאם הצורך לצאת ידי חשדם אינה בבחינת ריצוי יתר שעלול להפוך את המנהיגות ל'מתנצלת'. שכן מנהיגות צריכה לשלוט ולהפעיל סמכות במיוחד כאשר היא נדרשת להוביל בנחישות מהלכים ציבוריים לא פופולריים. מאידך מנהיגות שמנסה לרצות את הציבור ויוצאת מגדרה למצוא חן בעיניו עלולה למצוא את עצמה פועלת בצורה פופוליסטית. סכנה זו הולכת ומתגברת בעידן המודרני בו בחירת המנהיגות מתנהלת ב"ה בצורה דמוקרטית, וחוסר שביעות רצון של הציבור עלול להוביל להדחת המנהיגות. והיא מתגברת עוד יותר בעידן של תקשורת אלקטרונית. והנטיה של מנהיגות לרצות את התקשורת שיש לה השפעה רבה על עיצוב דעת הקהל.

קבלת החלטות פופוליסטיות עשויות לזכות את המנהיגות באהדת הציבור בטווח הקצר אולם בטווח הארוך יווכח הציבור שהחלטות מסוג זה אינן אמיתיות ואינן פועלות לטובתו. ככלל, הנהגה פופוליסטית היא הנהגה סחיטה, ומזמינה קבוצות לחץ אינטרסנטיות על חשבון שאר הציבור.

בעידן ה'פוליטיקלי קורקט' ישנה חזית נוספת שבה המנהיגות צריכה להתנהל באומץ בהבעת עמדות ובקבלת החלטות נכונות ונדרשות שאינן 'פוליטיקלי קורקט'. יש מנהיגות ציבורית ואף רוחנית המבקשת לרצות את כהני הפוליטקלי קורקט לשאת חן בעיניהם וליישר איתם קו.

הציבור יודע לזהות מנהיגות פופוליסטית וזו תאבד בעיניו את מעמדה, כוחה וסמכותה. אולי בכך לימדנו משה רבנו שיש הבדל בין ההגיינה הציבורית בתחום מניעת השחיתות והשקיפות בהתנהלות הכספית ובין הנטיה לרצות את הציבור בתחומים אחרים. כך ניתן לבאר את דברי אבי: "האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות קה ב). כלומר; תלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו, אין זה אומר שהוא מעולה ומוצלח, אלא משום שהוא לא מוכיח אותם ולא מאתגר אותם מבחינה רוחנית. ישנה אמרה המיוחסת לבן גוריון: 'אני לא שואל את עצמי 'מה העם רוצה?', אלא 'מה העם צריך?'. מנהיגות מסוג זה מוצאת את עצמה לעיתים מתנהלת באומץ כנגד הזרם.

מה הגבול בין האמירה של אביי ובין המדד שנתנו חכמים: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו" (אבות ג י)? וכן: "'ואהבת את ד' אלקיך' וכו'. שיהא שם שמים מתאהב על ידך'" (יומא פו א)? הגבול הוא האמת הצרופה! המנהיגות אמנם צריכה לחתור לשביעות רצון הציבור, אולם לא במחיר הויתור על האמת הצרופה. גם באמירת האמת יש לשקול האם הדברים ישמעו, שכן "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ב). אבל אז עדיף לשתוק ולא לומר דבר שאינו נכון רק כי הוא פופולרי.