ג' אדר א תשע"ט

הפטרת משפטים (השלמה[1])

אשכנזים וספרדים: ירמיהו ל"ד (ח'-כ"ב, ומדלגים לל"ג כ"ה-כ"ו) הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־הָיָ֥ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת ה' אַחֲרֵ֡י כְּרֹת֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ בְּרִ֗ית אֶת־כָּל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירֽוּשָׁלִַ֔ם לִקְרֹ֥א לָהֶ֖ם דְּרֽוֹר.

תימנים: כנ"ל לאחר פרק ל"ד מדלגים מיד לירמיהו ל"ה (א'-י"ט) הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־הָיָ֥ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת ה' בִּימֵ֨י יְהוֹיָקִ֧ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֛הוּ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָ֖ה לֵאמֹֽר. הָלוֹךְ֘ אֶל־בֵּ֣ית הָרֵכָבִים וְדִבַּרְתָּ֣ אוֹתָ֔ם וַהֲבִֽאוֹתָם֙ בֵּ֣ית ה' אֶל־אַחַ֖ת הַלְּשָׁכ֑וֹת וְהִשְׁקִיתָ֥ אוֹתָ֖ם יָֽיִן.

הרקע להפטרה

התקופה היא זמן מלכותו של צדקיהו מלך יהודה. נבוכדנצאר מטיל מצור קשה על ירושלים, וכן נבואה קשה על צדקיהו עצמו, שיביא בסופו של דבר לחורבנו של בית ראשון. אנו נמצאים כשנה וחצי לאחר תחילת המצור, ובערך בחודש אדר ['עניני דיומא' שבת מברכין חודש אדר]. מפרק זה אנו למדים כי במלכות יהודה היו עבדים לרוב, שמכרו עצמם מחמת דוחקם, אבל בעליהם לא שמרו מצוות התורה לשחרר עבדיהם מקץ שש שנים כמצווה בפרשתנו. הם הפכו אותם לעבדי עולם (בהמשך נתייחס לכך באריכות). כאשר ראה צדקיהו את המצור הקשה ושדברי ירמיהו מתאמתים לנגד עיניו, ניסה להחזיר את אנשי יהודה למוטב, לפחות בענין שחרור העבדים. אך שחרור זה היה זמני בלבד, בשעה שהכשדים הפסיקו את המצור כדי להלחם בצבא מצרים שעלה מדרום, ראו היהודים את הדבר כנס וחשבו שהמצור לא יתחדש עוד, ואז הם השתלטו על עבדיהם מחדש, ושעבדום. (עפ"י סיכום 'דעת מקרא' ירמיהו בפרקנו). 

משמעויותיה השונות של העבדות

יסוד שחרור העבדים הינו קשר ישיר לפרשתנו, שבו היא פותחת. וכך כותב השפת אמת בפרשתנו (שנת תר"ס ד"ה סמיכת העבד) כי זה החירות קבלו בני ישראל בקבלת התורה, שלא יוכל איש ישראל להיות משועבד רק לה' יתברך...עכ"ל. ובדבריו (שנת תרמ"ה) כתב: בענין הנרצע, אוזן ששמעה 'עבדי הם וכו' (קדושין כ"ב ע"ב) שמעתי [מחידושי הרי"מ] מה שעושין בו פגם באוזן מאחר שלא קיים המצוה, טוב לו שלא ישמע. ונראה כי יש ללמוד מזה מאחר שמדה טובה מרובה (יומא ע"ו ע"א) נמצא שמי שמקבל בכל יום עבודת הבורא ואומר 'ואהבת וכו' ה' אלקיך', היפוך 'אהבתי את אדוני כו' אשתי' ממילא מסייעין לו בכל יום שיפתחו אזניו וישמע את מצוות ה', כמו שנאמר (דברים ו' ו') אשר אנכי מצוך היום'. רק שצריך האדם לזכות לזה שיוכל לשמוע אלה הקולות כמו שנאמר (שם י"א י"ג) אם שמוע תשמעו...עכ"ל השפת אמת.

במעדני שמואל לרב שמואל טרוביץ זצ"ל בהפטרתנו מביא ירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ה) על הכתוב: (שמות ו' י"ג)  וַיְדַבֵּ֣ר אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל. וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־ יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים. ובהעמק דבר ביאר מכיוון שלא נאמר מה ציום, דרשו על שילוח העבדים, כפי שלהבדיל נצטוה על ידיהם פרעה. הביא דברי רב חיים שמואלביץ זצ"ל שהסיבה לציווי בשעה זו, מכיוון שאז הרגישו שמחת החירות, היא השעה לצוות על כך לדורות, שאז היה ליבם פתוח להבין מצוה גדולה זו של שילוח עבדים וקבלוה בלב שלם.

בספרו של הרב משה ליכטנשטיין שליט"א נתיבי נבואה (בהפטרתנו), בנה מהלך נפלא להתבוננות בענין העבדות לסוגיה השונים המופיעים במקומות שונים בתורה, ואת הקשרה המיוחד להפטרתנו, שממכלול עניני הפרשה נבחרה להיות נקודת המרכז של ההפטרה. בתחילת דבריו מביא הבנה מקובלת שנכונה היא, כי קיים הבדל משמעותי בין נבואותיו-תוכחותיו של ירמיהו שהינן עוסקות בד"כ בסוגיות של 'בין אדם למקום' ונבואותיו עוסקות הרבה במלחמה קשה כנגד העבודה זרה. ישעיהו מרבה בתוכחותיו לדרוש בנושאים של 'בין אדם לחבירו'.  לכאורה הפטרתנו שעוסקת בשחרור העבדים נראה כי סוגיה זו היא של 'בין אדם לחבירו', למרות שודאי נכון הדבר, נקודת החשיבות כאן היא גם כיתר דבריו לחובת האדם-היהודי לבוראו.

בשלשה מקומות עוסקת התורה ב'עבד עברי': הראשונה בפרשתנו, השניה בויקרא פרשת בהר, והשלישית בדברים פרשת ראה. הראשונה פרשתנו, נראה כי 'סוגיית ממונות' לפנינו כסוגיות רבות בפרשה אשר ממנה סוגיות רבות ונכבדות במרחבי הש"ס בסדר נזיקין במסכת ב"ק ועוד. כך העבד נמכר לתקן את אשר עשה שנמכר בגנבתו (רש"י כ"א ב'). 'נדלג' למקום השלישי בספר דברים בה נקודת המבט של העבד היא מהתיחסות של עזרה וחסד ללא בדיקה מתוך מה הגיע האדם להיות במעמד של עבד. מצות 'ההענקה' המוטלת על אדונו בזמן שחרורו, היא הנלמדת שם. וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם. הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ ה' אֱלֹקיךָ תִּתֶּן־לֽוֹ (דברים ראה ט"ו י"ג-י"ד).  אמנם המקום השני בתורה בפרשת בהר היא החשובה ביותר לעניננו ואולי היותה האמצעית היא מלמדת על מרכזיותה והשפעתה לכל סוגיות העבד בתורה. כונתנו לנאמר (ויקרא כ"ה מ"ב) כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד. ודרשת חז"ל (ב"מ י' ע"א) עבדי הם, ולא עבדים לעבדים [הגמרא עוסקת באפשרות חזרת פועל בחצי היום, ומתבססת על דרשה זו].

מיסודות אמונתנו הוא שהאדם נוצר להיות עבד לאדון הכל והוא משועבד ליוצרו כעבד לאדונו. בעיית העבדות היא כפולה: ראשית העבד משועבד לאדון ועל ידי כך שעבודו לקב"ה נפגע, הן מבחינה מעשית בהיותו נתון לפקודות האדון [בהערותיו בספר הביא הרב ליכטנשטיין עצמו סברא, כי יתכן וסיבת פטור העבד ממצוות עשה שהזמן גרמא, נובע משעבודו לאחר] והן מבחינת קיומית מפאת מעמדו כנשלט ע"י אחר. יתר על כן גם שליטתו של הקב"ה כביכול נפגעת, מהיותם נתונים בידי אחרים. ישראל שייכים ל'גבוה' ולכן אסור למכרם. כשם שאיסור מעילה אוסר על האדם להסיט את ממון ההקדש מייעודו לגבוה למטרותיו האישיות, כך גם ביחס לאדם מישראל שאף הוא קדוש לשמים.

העבדות פוגעת גם במערכת היחסים שבין האדם לקב"ה גם בנוגע לאדון המשעבד, בהיותה מהפכת את מעמדו הקיומי ממעמד של עבד למעמד של אדון. כאשר האדון משעבד את העבד, מעמדו כעבד לגבוה נפגם. לכן העבדות היא בעייתית עבור האדון לא פחות מאשר עבור העבד. לא כח אלא כפיפות, לא התנשאות אלא התבטלות, לא עוז אלא ענווה, לא מתן פקודות אלא קיום מצוות היא המציאות הראויה לאדם. אמנם [התורה] מאמינה בגדלות האדם ובכוחותיו היצירתיים, אך המעמד הראוי להם הוא היותו עבד בעל כוחות כבירים הנכון לפעול עבור יוצרו ולא יצור שולט. שליטה בטבע ובעולם החי הותרה לאדם, אך לא אדנות על חבירו.

נקודה זו מביאה אותנו להפטרתנו. ירמיהו איננו מדגיש את הפן החברתי ברשימת העבירות. כאמור בהפטרה התוכחה על החזרת העבדים לאחר שחרורם. את הרגשתם הקשה של העבדים ששוחררו וראו אור לאחר מנהרת תקופת העבדות, את הדכאון העמוק של התנפצות חלום השחרור עם הנחת אזיקי העבדות שוב על ידיהם. אך ירמיהו מדגיש נקודה אחרת, הוא  מזכיר את הברית שנכרתה בסיני: כֹּֽה־אָמַ֥ר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵ֑ל אָנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר. מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר־יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָֽם. (הפטרתנו פסוקים י"ג-י"ד). ישראל הוצאו מבית עבדים על מנת להיות עבדים למקום ב"ה, ובכך מתבטא הסדר הנכון והראוי בבריאה. העבדות היחידה הראויה להיות עבד למלך מלכי המלכים בלבד, אין האדנות ראויה לבשר ודם. סמיכות הפרשיות שבין פרשת משפטים למעמד הר סיני שחז"ל במכילתא דברו על כך. (ואלה המשפטים, רבי ישמעאל אומר, אלו מוסיפין על העליונים). כאשר העם שיחרר את עבדיו ונתן להם דרור, ניתן בכך ביטוי וקיום לעקרון החבוי בברית סיני. נדמה לרגע היה שיש סיכוי לקיים מחדש את הברית. אולם לא רק שהם לא נצלו את ההזדמנות כמנוף לחדוש הברית, אלא הוסיפו וחטאו בהחזרת שעבוד העבדים.

בסיום דבריו מבאר הרב ליכטנשטיין כי לכאורה הפטרה זו היתה מתאימה להפטרת בהר, בה נלמד יסוד עבדות לה', ולא בפרשתנו בה הסוגיות הממוניות הן הנדונות, אך לא היא! דוקא מתוך קשיותה וקרירותה של המטבע הממונית, עולה וזועקת בלהט ובחום הקשר הנשמתי רוחני בעבדות נשמותיהם של ישראל לאביהם שבשמים.

ומכאן מובנת להפליא סיומה של ההפטרה בהוספת הפסוקים: כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' אִם־לֹ֥א בְרִיתִ֖י יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא־שָֽׂמְתִּי. גַּם־זֶ֣רַע יַעֲקוֹב֩ וְדָוִ֨ד עַבְדִּ֜י אֶמְאַ֗ס מִקַּ֤חַת מִזַּרְעוֹ֙ מֹֽשְׁלִ֔ים אֶל־זֶ֥רַע אַבְרָהָ֖ם יִשְׂחָ֣ק וְיַעֲקֹ֑ב כִּֽי־אשוב אָשִׁ֥יב אֶת־שְׁבוּתָ֖ם וְרִחַמְתִּֽים. (עפ"י יסוד שראיתי בספר מה שהיה הוא שיהיה להפטרות מהרב אליהו וולף שליט"א) אין ברית אלא תורה (שבת ל"ג ע"א) שנאמר 'אם לא בריתי וכו'. ברית התורה שהינה ללא גבולות זמן, היא החירות השלמה של נשמת היהודי.