"ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר" וגו' (דברים ג,כג). 'דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל. מנלן? ממשה דכתיב (דברים ג, כג) "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", וכתיב "ה' אלקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", וכתיב בתריה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" וגו'' (ברכות לב,א). '… אלא חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואח"כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כחו' (רמב"ם הל' תפילה א,ב). מפרשי הרמב”ם התפלאו מניין לו שגם יש שבח אחרי הבקשה, הרי בגמ' זה לא נאמר? 'שיהא אדם וכו'. פרק אין עומדין (דף ל"ב) דרש ר' שמלאי לעולם יסדר וכו'. מנא לן ממשה: ואח"כ נותן שבח. [יש לשאול] מנין לו לרבינו שזה מן התורה. ובעל קרית ספר כתב לא אתפרש לי היכא וגם בעיני יפלא' (לחם משנה). והפרי מגדים (או"ח, פתיחות, פתיחה להלכות תפילה) הביא לרמב"ם מקור מהספרי: 'אף משה רבינו לא פתח בצרכי ישראל עד שפתח בשבחו של מקום, שנאמר "ויאמר ה' מסיני בא". ואחר כך פתח בצרכם של ישראל: "ויהי בישורון מלך". חזר וחתם בשבחו של מקום: "אין כא'ל ישורון"' וכו' (ספרי דברים, שמג). [ישנו עוד הסבר לרמב"ם: שהסדר של שבח, בקשה ושבח אינו מהתורה, שלא אמר על זה דאורייתא, אלא זה עניין כשלעצמו]. והנה לכאורה בגמ' מובא רק שבח קודם הבקשה, וע"פ הספרי (והרמב"ם) צריך גם שבח אחריה, אז מדוע זה לא הובא בגמ'? אולי בפשטות רבי שמלאי לא בא למעט שבח לאחר הבקשה, אלא בא לומר שבכל מצב צריך להתחיל בשבח, ולכן מדגיש 'לעולם יסדר אדם' וכו', שתמיד צריך ככה. שלא תחשוב שיש מקרים שבהם כדאי להתחיל ישר מהבקשה, כגון שהזמן לחוץ וכדו', לכן מדגיש שתמיד צריך להתחיל מהשבח, וזה נלמד ממשה שאע"פ שהיה לחוץ להיכנס לארץ (ואף ידע שצריך להתפלל על זה רבות), ואף נרמז "בעת ההיא" כעין שיש אז זמן מיוחד. בכ"ז לא התחיל ישר מהבקשה, אלא קודם אמר שבח. אולי גם לרבי שמלאי היה ברור שראוי לתת שבח לאחר הבקשה, ולא בא אלא לרבות שגם לפניה צריך לומר שבח. כיון שמהתורה ברכת המזון חובה, וזה דווקא לאחר האכילה. ממילא בדומה ראוי לתת שבח לאחר הבקשה, שהשבח העיקרי בתורה הוא לאחר המעשה הפיזי (כמו לאחר האכילה), לכן גם בתפילה כשמבקש דבר פיזי, יש לאחריו חשיבות לשבח. לכן בא רבי שמלאי לחדש שגם קודם לבקשה צריך שבח, ואם קודם צריך אז ודאי שצריך גם אחריו (כעין ברהמ"ז). ומה שזה לא מופיע אצל משה, זה משום שה' עצרו מלהתפלל (ולכן לא הגיע לחלק של השבח שלאחריו): “ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג,כו), לכן נשאר רק ראיה להתחלה, ולכן רבי שמלאי שמביא מכאן, אומר רק את זה (שהוא שמופיע בפס' כאן). וממילא כיון שצריך בהתחלה, ודאי שצריך גם בסוף (כמו שמצאנו בברהמ”ז). אולי אפילו יותר מזה, רבי שמלאי בא לחדש שצריך לומר שבח גם לפני, שלמד זאת ממשה, אבל על שבח שאחרי אינו צריך ללמוד בדימוי למה שמשה עשה, אלא למד זאת מהיקש בפס'. כיון שמקור התפילה הוא מהפס': “ועבדתם את ה' אלקיכם" (שמות כג,כה) [כמו שמביא הרמב"ם בהל' תפילה א,א], והנה המשך הפס' הוא: "וברך את לחמך". והרי על הלחם מברך אדם ברכת המזון, שבזה משבח אחרי הדבר (אחרי האכילה), שכך נלמד שגם יש עניין לשבח בתפילה אחרי הבקשה (שלכן תפילה סמוכה לכך שה' יברך את לחמך). אולי זה רמוז ברמב"ם: 'ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו', שבתחילה אומר שבחו של ה', שזה שבח כללי לה', ולבסוף מביא שנותן שבח והודיה על הטובה שהשפיע לו, שזה משמע שכעין מדגיש שזה משהו יותר אישי. שאולי בא לרמז שיש לו לומר שבח כעין ברכת המזון שהיא על ההנאה שקיבל בעצמו, שבזה מרמז מניין שמהתורה צריך גם לומר שבח אחרי הבקשה.