מידות הארון כולם חצויות (1.5*2.5) - לרמז שכשהאדם ניגש לקודש עליו לשבר את ליבו, להבין שהוא לבד לא יכול וצריך את הקב"ה שיעזרו. מידת הענווה. ותמיד יש עוד לאן להוסיף. גם אם למד הרבה תורה כל ימיו - לא טעם אלא כטיפה בים.

מידות המזבח שלמות, לרמז שהכפרה באה להשלים את האדם.

מידות השולחן חלקן שלמות וחלקן חסרות - לרמז שהאדם צריך לשבור ולחלוק מלחמו לדל ולשבר את תאוותיו, ומאידך יסתכל על כל מה שמקבל בתחום הפרנסה כאילו זה כל צרכו והוא שלם - איזהו עשיר? השמח בחלקו. וכמו שמצינו את ההבדל בין יעקב לעשיו, שעשיו אומר "יש לי רב" (אבל רוצה עוד, אוהב כסף לא ישבע כסף ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו, לפי שיש לו מאה - רוצה מאתיים), ויעקב אומר: "יש לי כל".

אפשר להוסיף על זה:

בכל הכלים הללו היו מניחים דברים. יש הבדל בתדירות ההחלפה.

בתוך הארון היו מונחים הלוחות, שאותם לא הוציאו מעולם. זה מרמז שבעבודת ה' צריך לדבוק בדרך ולא להחליף דרך כל הזמן.

בתוך השולחן הונח לחם הפנים שהוחלף מדי שבוע (כל שבת). דבר זה מרמז שבפרנסה אמנם לא כדאי להחליף כל הזמן פרנסה אלא כדאי שתהיה קביעות מסויימת, אך אין צורך להידבק. אפשר להחליף מדי פעם.

לעומת זאת, במזבח הקטורת העלו קטורת חדשה מדי יום. הקטורת היא רמז להנאות החומריות מעבר להכרחי, הפינוק - חוש הריח. בהנאות החומריות לא טוב לאדם להשתקע והוא צריך להיות מוכן לשנות בהם מדי יום.

(מאאמו"ר שליט"א)