"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו,ג)

א-ל ש-ד-י, על שם די באלוקותו לכל בריה ובריה (האריז"ל)

יש מנהיג לבירה

הקב"ה ברא עולם כדי שהכבוד שלו יתגלה פה למטה, שבתוך עולם של אנשים שיש להם בחירה, והם יכולים כל רגע להתבלבל, ויכולים כל רגע לשכוח מהתכלית של הבריאה, וכל הזמן להתעסק עם הרצונות שלהם והתאוות שלהם, כי זה המציאות של האדם, שהוא בתוך גוף ויש לו כל מיני שאיפות ומחשבות ורצונות ואפילו את רצון ה' הוא מתרגם הרבה פעמים לפי רצונותיו. אבל כשאדם מתחזק לעשות את רצון ה' ומתגבר על רצונותיו ותאוותיו, זה כזה דבר גדול אצל הקב"ה שלא יתואר בכלל.

אדם, מהרגע שהוא נולד עד יומו האחרון, כל החיים יש לו כל מיני תוכניות, ולא תמיד התוכניות שלו מצליחות, לא תמיד הרצונות שלו מתממשים, ואנחנו לא יודעים על מי לכעוס ושוכחים שבעצם יש מישהו שהוא מכוון את כל הבריאה כולה. אז נכון, מה שקיבלנו זה לא בדיוק מה שרצינו. אבל מי אמר שזה לא בדיוק מה שצריך? מי אמר שמה שאנחנו רוצים זה מה שצריך? אולי מה שאנחנו רוצים זה משהו אחד ומה שצריך זה משהו אחר?

כל דקה אדם צריך להגיד לעצמו 'יש מנהיג לבירה'. עכשיו זה מה שקרה לי? יש מנהיג  לבירה. זה מה שלימדו אותנו האבות הקדושים, בכל מה שעבר עליהם הם לא התבלבלו, הם לא אמרו עשו לי, זרקו אותי, כל דקה הם ניסו להתחבר ל-יש מנהיג לבירה.

אברהם אבינו למשל, עשה כל כך הרבה חסד, ופתאום אומר לו ה': תשמע בקול שרה וגרש את ישמעאל כי הוא יכול להזיק לחינוך של יצחק. קודם כל החינוך של הילד. לפני החסד. היתה לו כזו בושה לאברהם אבינו, הוא אמר: אני לא יכול לצאת לרחוב מרוב בושה, אנשים יעזבו אותי, כל התלמידים שלי, כל מי שהולך בדרכי, כולם יכפרו בי, גמרנו עם כל העבודה שלי. כי אני לימדתי אותם להיות בעלי חסד, להתייחס בסבלנות עד שגם הבן הלא מוצלח יאמין בה', עד שגם הוא יזכה להרגיש את ה', ללכת עם הבן הזה לאט לאט ולא לרדוף אותו. ועכשיו אני צריך לזרוק את הבן שלי מהבית.

קודם, כל העבודה של קירוב אנשים לה' הלכה לי כי עזבתי את חרן ואת כל הנפשות שעשיתי שם. עכשיו כל עבודת החסד שלי תלך. יגידו: האדם הזה השתגע? זורק את הבן שלו? יוצא חלציו? הוא רק ילד בן 16! מי יודע מה יהיה בעתיד. אולי ישתנה עוד. אבל בנסיון אין שכל. כל נסיון פירושו לוותר על השכל. ואם זה לא מספיק, בא הנסיון השלישי, הנסיון בעבודה. מה זה הנסיון בעבודה? אברהם אבינו הנחיל לכל הדורות שהיו עובדים עבודה זרה, ושוחטים את הילדים שלהם, את המסר הבא: תפסיקו! תפסיקו עם כל זה!

תתפללו לה', מה זה לעשות כאלה דברים, מה זה להקריב אנשים חיים. ופתאום ה' אומר לו: תקריב את בנך! הרי זה סותר את כל מה שאמרתי להם. והוא משליך את השכל ועושה מה שה' אומר לו.

יש דברים שלא מבינים. משה ואהרון באים לפרעה בשליחות ה' ותובעים: שלח את בן עמי! ובמקום שיהיה יותר טוב, נהיה יותר גרוע. יותר אין תבן, לכו וקוששו תבן בעצמכם אבל אין הנחות, אותה כמות שעשיתם קודם, תעשו  גם כעת. הפרשה הקודמת מסתיימת בשאלה הנוקבת של משה רבנו: "למה הרעות לעם הזה" (ה,כב). מאז שבאתי, נהיה רק יותר גרוע. קשה לראות את הסבל הנורא שלהם. את התשובה אפשר לקבל בפתח הפרשה שלנו: "וארא אל אברהם... ושמי ה' לא נודעתי להם". יש גם את הלא נודעתי להם. האבות הקדושים לא זכו להתגלות בהירה כמו שהיתה למשה ובכל זאת לא היו להם שאלות. בעיניים עצומות הם צעדו אחרי קול ה'. באמונה ובבטחון.

צריך כל הזמן להתחזק באמונה שאין טבע. מה שאנחנו קוראים טבע זה הכל תוצאה של רצון הבורא. וכשהוא רוצה, הוא מקמט את הטבע. יהודי הולך עם התפילות, הוא יכול לשנות את חוקי הטבע כי התפילה מחברת אותו למי שמושך בחוקים של הטבע. כל מכות מצרים באות כדי לחזק אותנו באמונה הזו. "וידעתם כי אני השם".

כל החיים שלנו נעים סביב ה'. בכלל לא חשוב אם קיבלתי מה שביקשתי או לא קיבלתי, אם נתנו לי או לא נתנו לי, אם זכיתי או לא זכיתי, עצם הקשר עם האלוקים הוא הזכיה. אדם מחובר אל ה' ויש לו קשר עם ה' אז הוא קיבל הכל.

בארבע לשונות מבטיח לנו בורא עולם שהוא יגאל אותנו, שהוא לא ישכח אותנו: והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, והבאתי אתכם. אבא לא יכול להתנתק מילדיו. גם אם נפלו לאן שנפלו. זה בטבע. אין כאן אפילו בחירה. אבא יהפוך את העולם בשביל הילדים שלו.

כל העניין שלנו זה לשמור על החיבור, לשמור על הקשר. זה ישמח אותנו יותר מכל דבר אחר. גם אם יש לנו כל מיני תענוגות אחרים, שהרי אנחנו לא מאלה שנמצאים בפרישות מן העולם, בתוך תוכנו, ברגעים של התבהרות, אנחנו יודעים את האמת: שהתענוג הכי גדול זה כשאוהבים את השם.

הנסיון של יהודי זה לשמור תמיד על שמחה. זה עיקר הנסיון, לדעת שיש מנהיג לבירה שברא את העולם ככה, שחייב שיעברו עליו נסיונות, ירידות , עליות, עד סוף החיים. ככה ה' ברא את העולם, בצורה כזו, שיהיה פה חושך, ומתוך החושך מחפשים את האור וככל שיש יותר חושך, אז ה' מרחם ומוריד יותר אור. לא בגלל הזכויות שלנו. בגלל הרחמים שלו יתברך. ועיקר ההתחזקות בשמחה זה בזמן הירידה, בזמן הנסיון, שמאמין שהוא יצא מהירידה.

כשמשה רבינו הגיע למצרים ואמר רבותי, ה' התגלה אלי! עומדת להיות גאולה, תתחילו לשמוח, תתחילו לשיר, תתחילו לנגן, הגיעה השעה לעשות רקודים, שירים, תתחילו לשיר על בשורת הגאולה, "ולא שמעו למשה מקוצר רוח ועבודה קשה". אומר הנועם אלימלך זה היה הויכוח בין משה והצדיקים באותו דור, משה אמר תפסיקו עם התעניות והסיגופים, תפסיקו עם העבודות הקשות, תתחילו לשמוח לשיר ולנגן. אתם רוצים לצום תצומו אך זה לא יביא את הגאולה, הגאולה תגיע רק עם שמחה! אמרו לו – מה? אתה מציע לנו דרך חדשה בעבודת השם? אתה רוצה לקחת לנו את התעניות את הסיגופים אחרי שאנחנו כבר מתענים שנים על גבי שנים, הם לא שמע למשה מקוצר רוח, מעבודה קשה, הם לא מסוגלים להתנער מהיאוש, להאמין למה שאמר משה שרק השמחה תכניע את הקליפה, רק השמחה תביא את הגאולה.

כרטיס הביקור שלנו בעולם הזה זה השמחה שלנו. כי השמחה שלנו זה כמה אנחנו מאמינים בה'. כי אם אתה בעצבות, זה כמו שאתה אומר אין ה' בעולם ח"ו. אדם מגרשים אותו, מסלקים אותו, לא מקבלים אותו, אבל מה' לא גרשו אותך, תברח אל ה'. המשימה שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב. עשיתי עבירה ח"ו? אני לא אתן לו ליצר הרע להפיל אותי לעצבות בשום אופן לא! אני אעשה תשובה, אני אבקש מה' סליחה, אני אבקש שיעזור לי לעולם לא ליפול יותר לעבירה הזאת ואני אמשיך בשמחה.

ה' אוהב את השמחה בחלקנו. מה זה חלקנו? זה כל מה שנדרש לנו להשלים את התפקיד שלנו בעולם. לכל נשמה נתנו כשרונות ושאר מתנות שמים לפי מה שהיא צריכה לעשות כאן בעולם. אחד קיבל הרבה כסף, כדי להתמודד עם נסיון העושר השני, שכבר התמודד עם נסיון זה בגלגול קודם, בא עתה לעולם כדי להתמודד דווקא עם נסיון העוני. כל אחד מקבל בדיוק את הנצרך לו לצורך תיקונו. אדם צריך לשמוח גם במה שלא הולך לו, גם במה שחסר לו, זה הכל נקרא "חלקו". וכשמתבוננים קצת "בחלקנו", רואים כמה הוא מרשים, כמה אלפי חסדים וטובות אנחנו מקבלים מהקב"ה רגע רגע.

אדם צריך להיות בשמחה כל רגע, כל החיים שלו. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם הוא בשמחה סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. בן אדם רואה פתאום שהוא עצוב, זה צריך להיות אצלו סימן שהוא לא מחובר. ואז הוא ממהר להתחבר, ה' , אני אוהב אותך, ה' אני יודע שהעולם הזה זה הכל אתה, שאין פה כלום, אני עכשיו קיבלתי את הנסיון הזה והשני קיבל את הנסיון הזה ואין לי מה להתלונן על הנסיונות שלי כי בסך הכל כל המטרה פה זה להתחבר.

"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה' " (ו,ב). "יש פה שני קטבים. קוטב אחד זה אלוקים. וגם כן המילה וידבר. ששניהם מביעים ומעידים ואומרים דין. קוטב שני זה ה', שם הויה, וגם המילה ויאמר. שניהם אומרים רחמים. ויאמר הוא דיבור שהוא ברכות, בנועם. וידבר הוא דיבור קשה. כלומר הקב"ה בא למשה ואומר לו: תדע שאצלי יש את שני הדברים. יש לי גם דין ויש לי גם רחמים. יש לי גם דיבור קשה ויש לי גם דיבור  קל. אבל הכל זה אני. שלא תחשוב שיש כאן שני  דברים. זה הכל דבר אחד. אני אלוקים ואני ה'. גם מאחורי הדברים הקשים אני עומד, אני נמצא שמה, אני גם נמצא במקומות האלה. אני מרחם עליך, אני רואה אותך, אני לא אתן לך ליפול, אני אעזור לך אפילו שאתה נמצא במצבים הקשים האלה". (באור פני מלך)

העונש הכבד ביותר שיכול יהודי לקבל זה שהוא לא יודע מהשם. אין אצלו מודעות לנוכחותו של בורא עולם. לא יודע שיש מנהיג לבירה. יהודי, שנשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד, אם הוא לא זוכה להכיר את השם, להתקרב לבורא, הוא בחושך, הוא בהסתר. ההסתרה הזאת היא הגלות. גלות הנפש של כל אחד מאתנו כשהוא שוכח מהשם, כשהוא לא זוכה להרגיש את השם.

יש זמנים שאנחנו כן מרגישים. זמנים שיוקדת בתוכנו חמימות פנימית, זמנים שבהם אנו חשים בפועל את התלות המוחלטת שלנו בחסדי ה', זמנים בהם אנו חשים איך יד ההשגחה אוחזת בידנו ומוליכה אותנו בשבילי החיים. זאת כבר הגאולה.

גאולה וגלות הן תקופות שונות בחיי הנפש. בתוך נפש האדם, בין חדרי הלב, מתרחשים מאבקים אדירים בין יצחק לישמעאל, בין יעקב לעשיו, בין משה ואהרון לפרעה. קרב, ועוד קרב, אין ספור קרבות כדי להילחץ מטומאת מצרים, מן המיצר של התאוות והמידות הרעות, כדי לגלות ולזכות באוצרות הגנוזים שבליבנו, אוצרות נפלאים שעדיין  נסתרים מאתנו.

כשאדם זוכר את ה', כשהוא לא מסיח דעת מהשגחת ה' עליו, החיים שלו זורמים באופן אחר לגמרי. הוא זוכה לאור מיוחד, לחיות ונעימות וישוב דעת נפלא. הוא לא עושה דברים  בפזיזות ובחפזון. עם אמונה הוא אפילו שומר על הבריאות שלו כמו שאמר רבינו הקדוש: "העיקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה כי יש סובלים חולאים רק בשביל נפילת האמונה" (ליקו"ת ה). כל העבודה שלנו בעולם הזה זה להאמין בה' ולזכור את ה' בכל מה שעובר עלינו. כי כשאדם שוכח מה', וחושב שבידו תלוי הכל, אז אין לו חיות כלל, כי הוא תמיד צריך לחפש עצות, לתכנן כל מני תוכניות איך, ומה, ומתי, ואין לו שום ישוב דעת והוא מבוהל ומבולבל.

כשהמשפט "יש מנהיג לבירה" הופך להיות משפט מפתח בחיים שלנו, אז החיים כבר נראים אחרת. אנחנו כל הזמן שוכחים, כל הזמן מתבלבלים, כל הזמן נפגעים, כל הזמן חושבים על עצמנו, על הכבוד שלנו, אמרו לנו, עשו לנו, הכל זה שכחה. כמה שאדם יותר מצליח להתרכז בענין הזה שיש מנהיג לבירה, שאין עוד מלבדו, ככה הוא מבטל את היסורים שלו. אדם יכול לכעוס, להילחם, לרצות להפיל יקרות, לחפש את השגיאות אצל השני, אך ברגע שהוא זוכר מי עשה לו את כל זה הוא נירגע, הוא חוזר לעצמו, הוא התחבר לאור הזה שנקרא אין עוד מלבדו. יהודי צריך כל הזמן לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה. את ידו של הקב"ה.

ה' יתברך ברא את העולם כי רצה לגלות את רחמנותו. לפי זה, כל אחד צריך להגיד על עצמו: ה' ברא אותי בשביל לרחם עלי. כל מה שעובר עלי הכל זה רחמנות. גם הדברים שנראים לא טובים הכל זה רחמנות. אדם לא מוצא את הזווג, הוא חולה ח"ו, אין לו פרנסה, אם בזכות זה הוא מתעורר להתקרב לה', והוא מרים את עיניו לה', ומשעבד לבו לשמים אז זה לא רחמים?

אנחנו רואים דברים שונים ומשונים במהלך החיים, דברים קשים, דברים שלא מבינים אותם בשכל. וצריך להחליט חזק בתוך הלב, שלעולם לא נקדים את השכל לאמונה. האמונה תמיד קודמת לשכל. אמונה שיש מנהיג לבירה. וכל מה שהוא עושה, לטובה הוא עושה. בשביל זה באנו לעולם, לעמוד בנסיונות של אמונה, כמו בסיפור הבא:

אלברט השוטר בונה מניין

קוראים לי אלברט השוטר, וכל נהגי ירושלים  מכירים אותי גוטא גוטא, נו בטח, מאז שאני במשטרת התנועה של המחוז הירושלמי יש פה שיפור רציני ביותר בענייני תחבורה, יש פחות אקסידנטים ובכלל יש שיפור איך שנהגים מתנהגים בכביש.

אני לא הכי דתי גדול בעולם. אבל הנשמה של היהודי, צריך לשמור עליה מכל משמר, וזה שמסתובבים להם חופשי אלפי נהגים חסרי אחריות עם המון עבירות, זה מרגיז אותי, זה גורם לי לאי שקט, ולכן כל נהג שאני מוריד, אמנם מסיבה מוצדקת, אני מרגישה מאושר, למה? כי אולי הצלתי חיים של בן אדם. כן, אני כבר כמעט בן 40, והחברים לי במשטרה צוחקים עלי, למה? כי בגלל שאני שוטר פול טיים ג'וב, כלומר שוטר ללא הפסקה, לא הצלחתי להתחתן.

לפני שלושה חדשים יצאתי עם השוטר הירוק ויקטור זגורי למבצע לכידה של נהגים בלי חגורות בטיחות. הגענו לשכונה קטנה, שקטה, עם המון עצים, וחנינו ליד תחנת אוטובוס. אמרתי לזגורי, אתה צעיר וחסר נסיון, אל תוריד דמעה כשאתה שומע בקשת רחמים, רחמים – לא אצל שוטרים, רחמים זה ביום כיפור, נהג בלי חגורה הוא מסכן חיים, של עצמו ושל אחרים, ואתה רושם לו קנס בלי להניד עפעף.

ישבנו בניידת זגורי ואני, ואז הוא שואל אותי: "אלברט, אתה שוטר מפורסם, עם כבוד ומעמד והרבה הערכה, אבל תגיד לי למה אתה לא מתחתן?" כך הוא שאל. הניידת חנתה מול בית הכנסת קטן עם מרפסת שכמה עצי אקליפטוס כיסו את הגג שלו.

חיפשתי מילים לענות לו, אבל בדיוק בזמן שאני חושב מה לענות לו אני רואה רב, עם זקן ארוך חוצה את הכביש וניגש לניידת. הוא דפק על החלון, ופתחנו."כן כבוד הרב, מה אפשר לעזור לך?, אני שואל אותו. "שלום עליכם שוטרים יקרים. אני צריך מכם עזרה קטנה להשלמת המניין, אנחנו כרגע שישה מתפללים, עוד חמש דקות שקיעת החמה, ולצערי אני חושש שנפסיד תפילה במניין". "רגע, כבוד הרב, אנחנו בתפקיד, זה לא פשוט לעזוב את הניידת ולהיכנס לבית הכנסת, המבצע בעיצומו, אנחנו עכשיו בעבודה, אתה מבין כבוד הרב. וחסרים לכם ארבע, אנחנו רק שניים". "כן, אני מבין" אמר הרב, "אני לא לוחץ עליכם להתפלל, אבל האם תוכלו בבקשה לעצור 3-4 מכוניות ולבקש מנהגים להיכנס למניין?והא, כמובן, אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה, לא להעניש את הנהגים הללו, גם אם הם בלי חגורה או בלי רשיון, אתם מבינים? לא נעים לי".

הרב הזה מוצא חן בעיני,  אני חושב לעצמי, יש לו אור על הפנים ורגישות לבני אדם, והוא עושה לנו כבוד ויש לו הבנה לתפקידנו. אז אני אומר לזגורי, או-קי , אתה חוצה את הכביש, עוצר שתי מכוניות מדרום לצפון, ואני עוצר מצפון לדרום, ועושים כבוד לרב בשביל המניין שהוא מבקש.

מה אני מספר לכם, תוך חצי דקה זגורי עצר שלושה נהגים, אני עוצר עוד שניים, שלושה בלי חגורה, אחד בלי רשיון ועוד אחד פג ביטוח הרכב שלו. בקיצור, ציד כזה לא קרה לי הרבה נשים, חמישה עברייני תנועה בחצי דקה. אבל מה, המילה של כבוד הרב, זה קדוש בשבילי. "תראו", אני אומר לנהגים, "אם אתם נכנסים כאן לבית כנסת להתפלל מנחה עם כבוד הרב, אני שוכח מהעבירה שלכם, אבל תזכרו טוב טוב, אם אלברט תופס אתכם בפעם הבאה, אתם תקבלו ממני כפל כפלים.. כל החמישה ללא יוצא מן הכלל הסכימו, אמרו 'תודה רבה' ועפו יונים צחורות לבית הכנסת. שניים היו דתיים, והשאר הוציאו כיפה מתא הכפפות ותוך דקה היה מניין. "תודה רבה לכם", אמר כבוד הרב.

נשארנו אני וזגורי בחוץ, ואני שומע את הרב אומר 'קדיש', אמרתי לזגורי "שמע, תראה את היהודי הזה כמה חשוב לו תפילה במניין, ותראה את ה'קליינטים' שלנו בטח עכשיו מודים לבורא עולם מול ארון הקודש שלא חטפו קנס, ורק אנחנו בחוץ ברחוב, בוא ניכנס גם אנחנו".

שמנו כיפות על הראש. אחזנו סידורים והתפללנו. כשנגמרה התפילה אמר הרב "עוד 10 דקות תפילת ערבית, אבל אני לא מכריח אף אחד להישאר, עכשיו אומרים דברי תורה". אמרתי לזגורי, אתה לא זז, אנו נשארים כאן בפקודה. גם ה'קליינטים' שלנו נשארו, ואז הרב היקר הזה אומר דברי תורה, ומה הוא אומר, אני לא מאמין לאזניים שלי הנה תקשיבו לדרשה: "בית  המקדש חרב, ואנחנו עצובים, אבל לכל יהודי יש בית מקדש משלו שהוא ורק הוא אחראי עליו, זה הבית שלו, המשפחה, האשה והילדים, החינוך של הדור הבא. יהודי צריך לדעת שרק עם רעייתו, שהיא משורש נשמתו, הוא ממלא את תפקידו בעולם, ומי ששרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה, בלא שמחה, בלא תורה, מי שאין לו אשה,הוא חצי נשמה , חצי גוף, חצי בנאדם".

ואני מקשיב והמילים של הרב נכנסות לי ללב, ואני מרגיש שזה משפיע עלי. הרב מתבונן לעברי וכאילו אומר לי: "אלברט, אתה שוטר נהדר, כולם אוהבים אותך, אבל ככה לא חיים, אלברט, אתה לא עושה נחת רוח לבורא עולם". אני שומע אותו מבחוץ, והלב שלי בוכה מבפנים, ואם אני לא טועה ירדו לי כמה דמעות, דמעות שמסרבות פקודה של אלברט. זה לא מקרה רגיל.

אחרי תפילת ערבית הרב לחץ לנו ידים ואמר: "אתם שוטרים נפלאים, בזכותכם זכינו למנין, הלוואי שיכולתי לגמול לכם טובה על טובתכם". ככה הוא אמר הרב, ואז קיבלתי אומץ ואמרתי: "כבוד הרב, אני עדיין רווק כמעט בן 40, והדרשה שלך דיברה אלי, כן, אני מבקש גם ממך טובה, אני אעשה הכל כדי להתחתן בקרוב ולהקים בית מקדש משלי, האם הרב יוכל לקדש אותנו בחופה?"

הוא חיבק אותי חזק, וברך אותי שזה יהיה בקרוב. אז הנה סוף הסיפור, אלברט השוטר התחתן לפני יומיים, והרב קידש אותנו, בשמחה, וגם לי יש בית מקדש משלי, והא, איך שכחתי, מאז אותו מעמד אני נוסע לשם לבית הכנסת הקטן בשכונה השקטה כמעט כל יום, להשלים מניין למנחה וערבית, ותראו ברכה, יש שם מניין יפה מאד בלעדי, בלי לעצור אף 'קליינט' בלי חגורת בטיחות".

תפילה

רבונו של עולם

כמה טוב שיש לי אותך ומה הייתי עושה בלעדיך.

הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, שזיכית אותי קצת להתקרב אליך.

הדבר הכי מתוק ביום שלי, אלה הרגעים שבהם אני מרגיש אהבה אליך ואני אומר לך את זה.

כשמשהו מצער אותי, מלחיץ אותי, מכעיס אותי, אני מכניס את התקע לשקע ומתחבר לאמונה שהכל ממך אבא, שאתה עשית לי את הדבר הזה ואם כך, זה מתנה, זה דבש וצוקר, זה הכי טוב שהיה יכול לקרות לי.

כשאני רוצה להרגיש אותך אני מנסה להתחבר לנשמה של השני, אומר לו מילה טובה שמגיעה לו, מאיר לו פנים, ואם אפשר, עושה משהו בשבילו ואני מייד מרגיש אותך אצלי בלב.

קשה לי עדיין עם נשמות מסויימות, במיוחד כאלה שנדמה לי שמתעלמים ממני, שלא מאירים פנים, שחולפים על פני כאילו אני לא קיים, וגם כאלה שפגעו בי בעבר ואני לא מצליח לסלוח, אני לא מצליח לחיות את הידיעה שכולם ילדים שלך ואתה אוהב את כולם ואם אתה אוהב, איך אני יכול להתרחק, איך אני יכול לא לאהוב?!

והכי קשה לי כשאני עושה משהו שמצער אותך אבא, כמו למשל לחלוף עם הרכב על פני ילדים שלך שמנסים להגיע הביתה בשעת לילה מאוחרת ואני ממשיך לסוע ולא עוצר.

אני מרגיש אז כל כך רחוק ממך, כל כך גרוע, ולוקח לי זמן עד שאני מתקרב אליך מחדש.

רבונו של עולם, זה כזה תענוג לחיות איתך, כזה גן עדן, כל כך הרבה תודה אני צריך להגיד ואני לא אומר, לפחות לא מספיק.

רבונו של עולם, שלא יגמר לעולם.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי