"לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'. וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה” (שמות ו,ו-ט). מדוע בנ”י לא שמעו אל משה? מביא מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א (ב'הגלות והגאולה'. 'ולא שמעו אל משה – מדוע?') כמה הסברים: א. שמעו, אבל לא קיבלו את דברי משה בשל הצרות (ובפרט שהתווספו עליהם עוד צרות מפעם שעברה). ב. לא שמעו כלל למשה – לא היטו אוזן לדבריו. ג. קוצר הרוח הוא של משה, שלא סידר את דבריו כראוי, זה גרם שלא ייכנסו באוזניהם, ובנוסף גם מהעבודה הקשה שהתחדשה עליהם לאחר שמשה היה אצל פרעה. ד. בחז"ל מובא שהיה קשה להם לפרוש מהע"ז. (ראה שם באריכות). הדרש של חז"ל מובא במכילתא: 'ר' יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" וגו', וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות, ואינו שמח? אם כן למה נאמר "ולא שמעו אל משה" (שמות ו ט)? אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנ' "ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו" (יחזקאל כ ז), ואומר "וימרו בי ולא אבו שמוע" וגו' "ואעש למען שמי לבלתי החל" וגו' (שם ח – ט). הה"ד "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שמות ו יג) – צום לפרוש מעבודה זרה' (מכילתא בא, מסכתא דפסחא ה). (וכן הובא בקיצור בשמו"ר: '"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה" וגו', היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודת כוכבים, וכן יחזקאל מפרש ואומר (יחזקאל כ) "איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו”, ראה מה כתיב "איש שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו”'. שמו”ר ו,ה). הרי שדרשו זאת מהקושיא איך לא שמחו במה ששמעו ממשה, וכן מהפס' אצל יחזקאל, שהבינו שכאן היה הסירוב של בנ"י להשליך את הע"ז. וכן מההמשך: “וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (פס' יג), הרי שלאחר שמשה אומר שכמו שבנ"י לא שמעו כך גם פרעה לא ישמע, ה' עונה לו שיש לו לצוות את בנ"י ואת פרעה. הרי שהתשובה לבנ"י זה ציווי, ומהו הציווי? לזה למדו שהכוונה לע"ז שיצווה שוב לעזוב את הע"ז, שבגללה לא רצו לעזוב. ומה השתנה ממה שמשה אמר קודם, שאז כן האמינו (“ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו”. שמות ד,לא)? מסביר ה'יפה תואר' (בשמו”ר): 'שהיה קשה להם להינזר מעבודת כוכבים אשר דבקו בה. אבל מתחילה כשנתבשרו פקד פקדתי, לא נתקשו בזה, כי לא רמז להם להינזר מעבודת כוכבים. ורק עתה שאמר "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים" היה קשה בעיניהם'. זהו הסבר יפה, אולם לכאורה הרי ברור שכשיצאו ממצרים יעבדו את ה', כמו אבותיהם, ממילא מה שלא אמר במפורש שיעזבו את הע"ז, עדיין היו צריכים להבין שהם הולכים לעבוד את ה'. וכן מן הסתם אם אהרן אמר להם כל מה שה' אמר למשה ("וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה”. שמות ד,ל), הרי יודעים שהולכים לעבוד את ה', שהרי ה' אמר למשה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה” (ג,יב), וכן הולכים לזבוח לה' לפחות שלושה ימים? (אפשר לתרץ, שלא אמר ממש הכל, ולכן לא חשבו שיעזבו את הע"ז.) לכן נראה שקודם אמנם ידעו שיעבדו את ה', אבל הדגישו את העניין שה' רואה את סבלם: “ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים", שלכן הם יגאלו. אבל כאן שההתחלה היא "לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים" וגו', משמע מזה שהתנאי הראשוני לכך שיצאו הוא שה' יהיה אלקיהם, שמזה מתחיל הכל. ממילא כל היציאה תלויה בעזיבתם את הע"ז, ולכן אז לא רצו לשמוע. ואיך העניין של עזיבת הע"ז מסתדר עם מה שנאמר שלא שמעו מקוצר רוח ועבודה קשה? 'ומ"ש "מקוצר רוח" פי' רוח אמונה ושכל. “ומעבודה קשה" שהיה קשה עליהם לפרוש מעבודת אלילי מצרים' (מהרז"ו [בשמו"ר]). אולי אפשר גם שהסיבה היתה כמו הפשט, שלא שמעו למשה כיון שרוחם היתה קצרה מלשמוע בשל הקושי של ריבוי זמן הגלות, וכן בשל העבודה הקשה שהתווספה. אלא שבאים חז"ל ומגלים שזה גילויים חיצוניים, אבל הסיבה הפנימית היא שלא רצו לעזוב את הע"ז, ולכן התמקדו בקושי שלהם כדי שלא לשמוע למשה, שבכך לא יצטרכו לעזוב את הע"ז שלהם. אולי גם אפשר שאין הכוונה של המדרש שרצו בדעתם שלא ליגאל בשל הע"ז, אלא שלא התלהבו מלצאת בשל קשר לע"ז עם העבדות. ז"א הם לא שמעו למשה בשל העבדות הקשה, אלא שזה לבדו עדיין לא היה גורם לביטול גמור לדברי משה. לכן הבינו שיש כאן משהו פנימי נוסף שמושך אותם, וזהו הטומאה של הע"ז שמתחזקת עם העבדות (שלכן הגיעו לשער המ"ט בטומאה בגלות מצרים), שלכן כיון שהיה להם קצת רגש חיובי לגלות – בשל המשיכה לע"ז שבזה, לכן לא שמעו כלל למשה בשל קושי השעבוד. (קודם אמרנו מצד שלא רצו ליגאל בשל הע"ז, ולכן התחזקו בדעתם להתמקד רק בקושי עבדותם. וכאן אמרנו שזה לא היה מודע, אלא זה משהו פנימי שהשפיע בנוסף לקושי). אולי אפשר על דרך הדרש, שביחזקאל מובא שהיו שני סוגים של ע"ז, ע"ז של ישראל (“שקוצי עיניו") וע"ז של מצרים (“גלולי מצרים"). לכן "מקוצר רוח" שרוחם דבק בשקוצים שלהם, ולכן לא רצו לעזוב אותם (שרוחם קצרה מלשמוע לעזבם, שבשל דבקותם בהם לא רצו לשמוע). “ובעבודה קשה" זהו גלולי מצרים שהיו עובדים לה, אולי כדי להתחנף למצרים כדי שבכך קצת יתחברו אליהם ולכן יקלו עליהם קצת מעבודתם הקשה (שלכן לא רצו לעוזבם, כיון שבכך תכבד העבודה).