"ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד. ותאמר לה בת פרעה לכי ותלך העלמה ותקרא את אם הילד" (שמות ב,ז-ח). '"ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות", ומאי שנא מעבריות? מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן, ולא ינק. אמר: פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא? והיינו דכתיב (ישעיהו כח, ט) "את מי יורה דעה" וגו', למי יורה דעה, ולמי יבין שמועה? לגמולי מחלב ולעתיקי משדים. "ותאמר לה בת פרעה לכי" וגו', א"ר אלעזר: מלמד שהלכה בזריזות כעלמה. ר' שמואל בר נחמני אמר: העלמה – שהעלימה את דבריה... "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן" וגו'. אחות אהרן ולא אחות משה? אמר רב עמרם אמר רב, ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב: מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור, עמד אביה ונשקה על ראשה. אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך. וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה: בתי, היכן נבואתיך? והיינו דכתיב (שמות ב, ד) "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו", לידע מה יהא בסוף נבואתה' (סוטה יב,ב - יג,א). בת"ת הביא ראיה מהגמ' הזו לדעת הרמב"ם בדין מינקת: בגמ' יש מחלוקת באיזה גיל מכיר התינוק את המיינקת: 'דתניא: נדרה שלא להניק את בנה... ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה... אם היה מכירה, עד כמה? אמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: שלשה חדשים. ושמואל אמר: שלשים יום. ורבי יצחק אמר ר' יוחנן: חמשים יום. אמר רב שימי בר אביי: הלכה כרבי יצחק שאמר משום רבי יוחנן' וכו' (כתובות נט,ב - ס,א). ('עד כמה – כמה חדשים אית לן למימר שיודע להכירה מלינק מאשה אחרת. רש"י). יש שפסקו כפסיקת הגמ', ואילו הרמב"ם פסק שכל תינוק זה ע"פ עצמו [כל תינוק מכיר בזמן אחר] (כדעה שמובאת אח"כ בגמ'). הת"ת הביא מהגמ' בסוטה ראיה לרמב"ם, שכן משה היה אז בן שלושה חודשים, ממילא מי אמר שמשה לא ינק בגלל שהוא עתיד לדבר עם ה', אולי הסיבה היא שמכיר את חלב אמו ולכן לא רוצה לינוק מאחרת? לכן מוכח כרמב"ם שכל תינוק זה ע"פ עצמו. דבריו יפים, אולם גם לרמב"ם אין ראיה, כמו שמקשה הת"ת בעצמו, שכן מי אמר שמשה לא הכיר ממקודם? הרי כל תינוק הוא ע"פ עצמו, ממילא אולי משה הכיר ממקודם ולכן לא ינק מהם? יוצא שגם לרמב"ם ישנה אותה קושיא, ממילא אין כלל ראיה! (מלשון הת"ת משמע שאפשר לתרץ קושיא זו, אולם אני לא מבין מה ההבדל בכלל בין הקושיא לרמב"ם מול האחרים – כולם זה אותה קושיא ממש!). לכן נראה שהרמב"ם פסק כדעה הנוספת בגמ', כיון שהגמ' אומרת בהבדל בין רב ור"י: 'בשלמא רב ורבי יוחנן – כל חד וחד כי חורפיה'. ('כל חד לפום חורפיה – יש תינוק חריף ומכירה בחמשים יום, ויש שאינו מכירה עד שלשה חדשים'. רש"י). יוצא שהגמ' מסכימה לרעיון הזה של שוני בין תינוקות, ממילא מה שנפסק זה בין שלושת הדעות שהובאו (שנקטו זמן מדוייק תמידי בתינוק), אולם לאחר זמן, שאז הובאה הדעה הנוספת שתולה בתינוק עצמו לגמרי, היא יותר מקובלת על הגמ' מהשאר שהובאו קודם (שהרי בעקרון הזה [בחלקו] נקטה הגמ' בפשטות בין רב ור”י – שזה משתנה בין התינוקות, סימן שזהו דעה מקובלת ביותר על הגמ'), ולכן הלכה כמותה (לרמב”ם). ומניין הראיה שלא ינק משה בשל שעתיד לדבר עם ה'? אלא נראה שמה שנאמר מפני הסכנה זה לא שאז התינוק לא מוכן לינוק בשום מצב, אלא שיש אפשרות שיתנגד וכך אולי יבוא לסכנה. ממילא כאן שהוא היה ביאור ובכה כי היה רעב, והעבירו אותו בין כל המינקות המצריות וסירב לינוק (שלכן בלית ברירה הסכימה בתיה שמרים תקח אותו לעבריות, על אף הבעיתיות בזה, שאולי ירעו לתינוק, בשל הגזרות על התינוקות היהודים), בנתיים כשעבר בין כל המצריות עבר הרבה זמן, ולכן מן הסתם הרעב שלו נעשה גדול ביותר, ולכן אז היה יונק מכל אחת. שאמנם יש סיכוי שלא ירצה בהתחלה, עד שישבר ויאכל, שבנתיים יכול לבא לסכנה, אבל כיון שעברה על כל המצריות עד שהתייאשה, סימן שעבר הרבה זמן כשהוא רעב, ממילא אז ודאי כבר היה אוכל, כיון שזמן הסכנה כבר חל קודם. (הזמן שהוא רעב ומסרב לאכול שאז זהו זמן הסכנה, כבר חל קודם, ועכשיו זה השלב הבא, שעכשיו ודאי שהיה אוכל מכל אחת). לכן היה ברור לבתיה שהוא יאכל רק מיהודיות, שאחרת, לו חשבה שזה בשל שרוצה רק את אמו אין טעם לקחת מיינקת מהעבריות, כיון שגם מהן לא ינק חוץ מחלב אמו. עוד אפשר, שהתינוק יודע ע"פ טעם וריח, ולכן הוא טועם ואז מסרב לאכול, ממילא כאן הוא אפילו לא טעם, ולכן ידעה מזה שזה לא בשל שרוצה טעם מיוחד (שהרי לא טעם), אלא בשל שיש בו משהו מיוחד כיהודי, כמו שכבר שמה לב קודם, כשאמרה "ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב,ו), שהכירה בו שיש בו משהו מיוחד כיהודי. ובפרט ע"פ דרשת הגמ': '"ותפתח ותראהו את הילד", ותרא מיבעי ליה? א"ר יוסי ברבי חנינא: שראתה שכינה עמו' (סוטה שם). ממילא היא יודעת שיש בו ייחודית שקשורה לשכינה. התורה קוראת למרים "העלמה", ובגמ' מובאות שתי דעות, או לציין שהלכה בזריזות כעלמה, או שהעלימה דבריה. מיילא הדעה שהלכה בזריזות, מובן שזה מראה את דאגתה למשה, שלכן הלכה מהר שלא ינזק בהיותו רעב. אלא הדעה שהעלימה דבריה, מה יש לציין זאת, זה ברור מאליו – מה המעלה בזה? בפשטות אפשר שהיא העלימה דבריה, ולא רמזה או אמרה משהו כדי שאם יותר מאוחר בתיה תתנכל לה, בשל שיוודע לה שסובבה אותה, אז תוכל לומר שאמרה לה ולא הבינה. לכן המעלה היא שלא רמזה כלל, שזה מראה על האומץ שלה. אולם נראה שיש בזה רמז להמשך, שהגמ' מביאה בשם רב שמרים התנבאה שיוולד משה וכו', אולם לא נאמר מתי הוכח בסוף שמרים צדקה (שנגמר בכך שהתייצבה ביאור לראות מה יהיה בסוף נבואתה [כיון שזהו המקור לדרשה הזו שהתנבאה וכו', שכשהלכה ליאור רמזה התורה שהלכה לראות מה יהא סוף נבואתה, ומזה למד רב מה קרה שם..]). לכן בא רשב"נ ואומר שהעלימה דבריה, שהתורה באה לרמז במילה "העלמה" שלבתיה היא העלימה דבריה, אבל בדבר אחר התגלה בזה דבריה – שהוכח אז דברי נבואתה (שצדקה שהוא יגאל, שעכשיו הוא ניצל, ולא מת). (אולי לכן מיד מובאת הדרשה: '"ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה", אמר רבי חמא בר' חנינא: מתנבאה, ואינה יודעת מה מתנבאה. היליכי – הא שליכי'. שלא רק שזה המשך הפס', אלא גם בזה מרומז הקשר של נבואה ודברי בתיה, שזה כעין רמז לנאמר קודם שהוא קשור לנבואת מרים ודבריה לבתיה [שהסתירה – לא אמרה לבתיה]).