הזיכרון הראשון שלי הוא מהיום הראשון ללימודים, ילדת כיתה א' בבית הספר בחארקוב, אוקריאנה. כל הילדים צעדו עד הכיתה, כמקובל באותו בית ספר, כשהם מלווים בשני הוריהם. אותי ליוו ההורים שלי עד לרחבה, ושם מצאו לנכון להודיע לי שהם נפרדים. אבא עזב מיד, וגם אמא הלכה לדרכה עוד לפני טקס הפתיחה המסורתי. נותרתי לבד, ילדה קטנה בתוך מהומת הילדים וההורים. את הידיעה שאני יהודייה קיבלתי מסבא שלי, אבל היהדות שלי הסתכמה בכך שידעתי  שיש אלוקים אחד, ושצריך לאכול מצות בפסח. ידעתי גם שאסור לי לספר שאנחנו יהודים. מאוחר יותר הבנתי גם מדוע. זה קרה כשילד מכיתתי הציץ ביומן המורה. במשבצת שלי, תחת העמודה 'לאום', היה כתוב 'יהודי'. הוא התרוצץ עם היומן בין החברים וצעק 'אנה היא יהודייה'. זה היה האות לפתיחת מסע הצקות נורא. ככל שעבר הזמן כבר לא יכולתי לעמוד בהצקות. בכיתה ה' התחלתי להתחמק מהשיעורים, לשבת שעות רבות בספרייה. לא היה מי שישים לב לכך: אבי התגורר במוסקווה, ואמי הייתה מרוכזת בעצמה ובכל מיני עסקים כושלים שניסתה להקים.

הייתי מסתובבת הרבה ליד הנהר ובשוק, מתבוננת בעוברים והשבים, ולאחר מכן חוזרת הביתה כביכול מיום לימודים רגיל. יום אחד, לקראת סיום שנת הלימודים, תפסה אותי המנהלת בספרייה, ואחרי בירורים לגביי, הודיעה שאשאר שנה נוספת בכיתה ה'. לא הייתה לי ברירה אלא לספר לאמי. אמא קנתה שוקולד ונקניק טוב, ולמחרת הגיעה לבית הספר לפייס את המנהלת. המנהלת לקחה את השוקולד וגם את הנקניק היקר, אבל נשארה בשלה: "היא נשארת כיתה". המוצא האחרון היה להתקשר לאבי במוסקווה. הוא הגיע בתוך יום, ומה שלא עשו השוקולד והנקניק עשו חמישים דולר. המנהלת שלי היית אולי אנטישמית, אבל כנראה שאהבה כסף יותר מששנאה יהודים. נאלצתי לחזור לכיתה ולהמשיך להתמודד עם ההצקות והפגיעות על רקע יהדותי.

יום אחד, אחרי הפסקה מלאת הצקות, ניגש אליי בפרוזדור אחד הילדים שנהג להציק לי הרבה, והחל ללגלג עליי בקול רם. המילים שלו הגדישו הפעם את הסאה. מרוב ייאוש דחפתי לעבר כיסא שעמד לידי. הוא התגלגל מכל המדרגות ושבר את ידו. איש לא היה מסביבנו, משום שהייתה זו שעת סיום ההפסקה. ראיתי מורים רצים לעברו, ואני נמלטתי אל הכיתה. לבי דפק בחזקה, חיכיתי שיבואו מההנהלה אל הכיתה לקרוא לי ולהעניש אותי, אבל איש לא הגיע. למחרת ראיתי אותו עם גבס על היד. הוא לא אמר דבר לאיש.. כולם מסביבי אמרו מעד ושבר ושבר את היד. זה מה שהוא סיפר. לא הצלחתי להבין מדוע לא הלשין עליי. הדבר היה לפלא בעיניי. מאותו יום הוא חדל להתעלל בי, אבל ההתעללות של שאר הילדים רק הלכה וגברה. לא הייתה הפסקה שבה אל היו מדביקים עליי מגן דוד או מכים ובורחים. לא יכולתי עוד. החלטתי לעבור לבית ספר אחר שבו איש לא מכיר אותי. הסתבר שנפלתי מהפח אל הפחת. מהר מאד גילו גם שאני יהודייה, וההצקות היו קשות פי כמה מבית הספר הקודם. במיוחד הגדילו לעשות שתי בנות, שארגנו סביבן קבוצה ששמה לעצמה מטרה להציק לי ולמרר את חיי. הן היו גונבות לי את התיק, אוכלות את הכריך שלי, מורחות דבק או לכלולים על הכיסא. לא היו לי חיים. ובכל אותו זמן לא היה לי אבא, וגם אמא לא בדיוק הייתה בסביבה.

הייתי הילדה הבודדה ביותר בעולם. לצערי, עדיין לא התוועדתי לבורא עולם ולא חשתי בקיומו. למרות זאת, סיימתי את לימודיי עם ציונים טובים, ובחירוק שיניים המשכתי גם לבית הספר התיכון. כולם התמרמרו על היהודייה שמשיגה את כולם, וזו היתה עוד אשמה כלפיי.

לקראת טקס הסיום ביקשתי מהוריי להיות נוכחים, כדי שיהיו גאים בי. אמי אמרה שהיא עסוקה ואבא אמר 'נראה'. ובדיוק כמו ביומי הראשון בכיתה א', מצאתי עצמי היחידה שאף לא אחד מהוריה הגיע להיות אתה. דמעות חנקו את גרוני. התלמידים נקראו בזה אחר זה לקבל את תעודות הסיום, ולאחר מכן התקבלו בחיבוק על ידי הוריהם. הכרוז קרא בשמי. עליתי בפנים קודרות לבמה, לקחתי את התעודה ואז ראיתי דמות קוראת ומריעה לי מתוך הקהל. היה זה אבי. הוא הגיע ממוסקווה במיוחד. מאד התרגשתי.

בהיותי בת שבע עשרה, הגיעו קרובי משפחה מאמריקה לבקר אותנו. הם היו ניצולי שואה שברחו מאוקריאנה לאמריקה בניסים ובנפלאות. הייתה זו דודה של אמי, ושתי בנותיה שטרם נישאו. לא היה להם שום קשר עם היהדות, בדיוק כמו לי. מאד נקשרנו. כשחזרו, ביקשו שאבוא לביקור גומלין. אם הייתי נענית, כנראה לא הייתי נפגשת ביהדותי אי פעם. בס"ד, מן השמים שלחו אליי ידידה שהציעה לי לנסוע לארץ ישראל למשך חצי שנה, להשתתף בקמפ שמטרתו לעודד עלייה לארץ. 'תמיד תוכלי לנסוע לאמריקה', היא שכנעה אותי, 'תגיעי לחצי שנה לארץ ישראל ואחר כך תסעי לאן שאת רוצה'. מצאתי עצמי לבד בירושלים, קצת מבוהלת בתחילה, אבל בדיעבד זו הייתה התקופה היפה בחיי. קבוצת הבנות שלנו טיילה בכל הארץ, והתגבשו ממש למשפחה אחת. כשהגיע הזמן לחזור לאוקראינה, היה ברור לי לחלוטין שמקומי הוא אך ורק כאן.

בגיל עשרים ושתים החלו להגיע אליי הצעות שידוכים, ביניהן הצעות מקומיות, וגם כאלו של יוצאי ברית המועצות לשעבר. ואז קיבלתי הצעה שלא ידעו לספר לי עליה דבר, מלבד העובדה שמוצאו של הבחור מחארקוב. אם חשבו שזה ישכנע אותי הייתה זו טעות. מחארקוב לא היו לי זכרונות טובים, כך שביקשתי פרטים נוספים. הסתבר שקוראים לו משה (מישה), ושהוא נמצא בארץ עם הוריו, הוא למד הנהלת חשבונות, והוא בחור עדין וטוב. נפגשתי אתו ועם ההורים. הוא סיפר על הישיבה שבה הוא לומד ועל התאקלמותו בארץ. הוריו עשו רושם נהדר. זו הייתה משפחה הפוכה מזו שלי : אנשים חמים, מחוברים ודואגים לילדיהם. בדיוק המשפחה שרציתי שתהיה לי. בסוף הפגישה דיברו על אוקראינה. "אמרו שנולדת בחארקוב", אמרתי לו. "כן" הוא ענה. התעניינתי היכן. התברר שהיה גר קרוב למקום מגוריי. "מתי נודע לך על יהדותך?" הוא שאל. "מאז ומעולם", עניתי. "סבא שלי תמיד אמר לי שאנחנו יהודים, שיש אלוקים אחד שצריך לאכול מצות בפסח". "ואתה? שאלת?" "לא ידעתי שאני יהודי עד גיל 12". "ואיך נודע לך?" "זה הסיפור", אמר. "בבית הספר הייתה ילדה יהודייה שכולם התעללו בה. יום אחד לעגתי לה בקול רם, והיא דחפה אליי כיסא שגלגל אותי מכל המדרגות וכמעט התעלפתי", הוא לא שם לב שגם אני כמעט מתעלפת, והמשיך בסיפורו: "פוניתי לבית החולים, ובד בבד הזעיקו את אבי. כשהתאוששתי, כבר היה על ידי גבס. אבא שלי שאל מה קרה וסיפרתי לו שזרקו עליי כסא ושנדחפתי במדרגות. הוא שאל מדוע הילדה דחפה אותי. סיפרתי לו שלעגתי לה, מכיוון שהיא יהודייה, וכך עשו כולם. אבי ישב על מיטתי ושתק. ראיתיו מתהלך בחדר לכאן ולכאן. לא הבנתי מה ארע לו פתאום. ואז הוא החל לדבר.  בתחילה שיבח אותי על שהודיתי על האמת. לאחר מכן החל להטיף לי על כך שפגעתי , ועוד במי שסובלת מכולם ועוד על משהו שאין לה כל אשמה בו. ואז התיישב ואמר: 'חוץ מזה, מישה, גם אתה יהודי'. 'אתה יודע מי היה מישה?' אמר אבי, 'הוא היה מנהיג היהודים שהוציא את עמו מעובדות לחירות. על שמו אתה נקרא'. לא רק שאני יהודי, אפילו נקראתי על שמו של מנהיג היהודים! זה היה יותר מדי בשבילי. עתה, משסיפרו לי הורי על יהדותי, כבר לא היתה להם מניעה מלעלות לא"י. חזרתי לבית הספר. בהוראת אבי לא סיבכתי את הילדה. סיפרתי שמעדתי במדרגות. חצי שנה לאחר מכן, בלי לומר דבר לאיש, קמנו ועלינו לארץ ישראל. כאן למדתי במוסדות ישראלים דתיים רגילים, וזו הסיבה שהעברית שלי נקייה לגמרי. כמו ישראלי".

"זהו הסיפור שלי", אמר מישה, "אני חושב שאני האדם היחיד שהפך ליהודי בגלל שנשברה לו היד... מפתיע , לא"? כל הזמן ישבתי בראש מורכן, לא מאמינה למה שאוזניי שומעות, ומנסה להסתיר את הדמעות. "אתה יודע את שמה של הילדה שדחפה אותך מכל המדרגות?" שאלתי. הוא משך בכפתיו. "תני לי להיזכר... רגע, לא, אני לא זוכר". "ובכן", אמרתי לו, "השם שלה היה אנה. אנה פורמן..." הוא הביט בי בעיניים קרועות, ואז אמרתי: "זו הייתה אני!!!" זה הסיפור כולו. הדחיפה ההיא – היא שדחפה משפחה שלמה ליהדות, והעלתה אותה לארץ ישראל. כיום יש לנו ארבעה ילדים המתחנכים במוסדות חרדיים. פעם בשנה, כשאנו אומרים בהגדה את המילים "ביד חזקה ובזרוע נטויה", אנחנו זוכרים את נס יציאת מצרים הפרטי שלנו. (חיים ולדר, סיפורים מהחיים 2).

שליחת תוכן זה לזכות ולרפואת יפה ברכה בת רבקה – יהי רצון שתזכה לרפואה שלמה בקרוב אמן נצח סלה ועד.