"וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן און" (בראשית מא,נ). 'אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר (בראשית מא, נ) "וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב"' (תענית יא,א). 'אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון. ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות, ואותו העת עת רעב היה, וע"כ שימשו מטותיהן בשני רעבון? ויש לומר: דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות, ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו' (תוס' ד"ה 'אסור'). 'ובתוס' הקשו מיוכבד בת לוי שנולדה בין החומות בבוא יעקב למצרים ונתעברה בארץ כנען בעת הרעב. ותרצו דלכולא עלמא לא הי' אסור רק למי שהי' נוהג עצמו בחסידות כמו יוסף עכ''ל. והנה קשה מאד לומר על לוי בן יעקב שנהג עצמו כאחד ההמונים, והלא עליו אמר משה "תמיך ואוריך לאיש חסידך", ושבט זה לא השתתף במעשה העגל, הרי שהיה מצויין בקדושה ופרישות. ונראה באור דבריהם דבאמת לאיש שהוא מסובל בצער הרעב אין סברא להוסיף צער במניעת תה''מ שנקרא ענוי, אלא רק למי שאין לו כל צער ודאגה מחמת הרעב, כמו עשירים גדולים ובעלי אוצרות תבואה וכדומה, כמו יוסף, להם ראוי להשתתף עם הצבור בצער זה תמורת צער הרעב שאין מרגישים בו. ולפי זה ניחא קושייתם מלוי, כיון דיעקב וביתו היו טרודים בצער הרעב כמבואר בפרשה הבאה לא היו מחויבים כלל במניעת תה''מ. וע''פ זה מבואר מה שהביאו בגמרא סמוך לדין זה האגדה דכל המשתתף עם הצבור רואה בנחמת צבור, ולכאורה מאי שייכות הענינים זל''ז? וכפי מה שבארנו שייכי ושייכי, דכיון דמביא ראי' מיוסף שמכיון שהוא לא הרגיש בצער ודאגת הרעב לכן ראה להשתתף בצער הצבור. אף כי בענין אחר מבואר שכך ראוי לעשות ועבור זה משתלם מדה כנגד מדה שגם משתתפים בנחמת צבור. ועיין באו''ח סי' תקע''ד בב''י וט''ז ומג''א שהרבו להקשות ולהעיר בדברי הגמרא כאן, ולפי מש''כ הכל עולה יפה ומבואר ברחבה, אלא שזה הוא דבר חדש וצ''ע' (ת"ת). דברי הת"ת יפים, אולם דבריו הם חידוש גדול מאוד וקשה לקבלם, שלא מצאנו רמז לזה שיש הבדל בין האנשים. ומה שהקשה מה הקשר בין המשתתף עם הציבור לבין דין הרעב, הרי ודאי שיש קשר כיון שזהו אותו עקרון, השותפות עם הציבור בצרתו, שלכן ברעב לא משמש מיטתו כחלק מצער הציבור. לכן נראה כתוס' שלוי לא נהג בחסידות יתרה, כמו שאחרים לא נהגו כך, ומה שיוסף נהג כך זה אולי כי הרגיש (מצד עצמו) רצון להשתתף עם צער אחיו ולכן החמיר על עצמו בחסידות זו. או שמצד הדין לא היה צריך להחמיר על עצמו (כיון שזה רק חסידות, ובפרט שהיו בנ"י מועטים, ולכן צריך להוליד כמה שיותר), אלא שכיון שהיה במצרים שהיא מקום של פריצות, שלכן צריך להחמיר יותר בעניינים אלו, אז החמיר על עצמו להתנהג בחסידות. אבל אצל לוי (ושאר האחים) לא היה שייך זאת, ולכן שימשו מיטותיהם. אולי אפשר שמובא מיד בגמ': 'תנא: חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון'. ופרש"י: 'חסוכי בנים – חסירי בנים... שלא קיימו פריה ורביה'. ממילא מצד הדין כיון שללוי היו שלושה בנים, ולא בנות, לא קיים בזה מצוות פריה ורביה ולכן שימש מיטתו כדי לקיימה, וזה בולט בכך שנולדה מזה יוכבד, שהיא בת. אמנם ליוסף גם היו רק שני בנים ולא בת, ובכ"ז נמנע משימוש מיטתו, אולי כיון שהיה בחו"ל, והאבות בחו"ל שמרו רק על שבע מצוות בן נח (רמב"ן. בראשית כו,ה). לכן יוסף לא שימש מיטתו כיון שיש מחלוקת: 'לא יבטל אדם מפריה ורביה, אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים. ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה) "זכר ונקבה בראם"' (משנה יבמות ו,ו). לכן לוי שהיה בא"י פסק כמו ההלכה שהיא כב"ה, ולכן לא הסתפק רק בבנים (אמנם זה תלוי במחלוקת בפוסקים האם שיטת הבבלי והיר' חולקים, שליר' לב"ה גם שני זכרים זה מספיק. לרוב הראשונים הבבלי חולק ולב"ה לא מספיק שני זכרים, וכך נפסק להלכה שצריך זכר ונקבה ולא מספיק שני זכרים) אבל יוסף שהיה בחו"ל הסתפק גם בשני בנים כיון שיש את דעת ב"ש, והוא היה בחו"ל ששם לא קיימו תרי"ג מצוות לגמרי, ולכן הסתפק לצאת ידי דעת ב"ש (ולכן החמיר על עצמו שלא לשמש מיטתו בשנות הרעב). אולי אפשר עוד שנאמר קודם לדברי ר"ל: 'אמר רב יהודה אמר רב: כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה, שנאמר (איוב ה, כ) "ברעב פדך ממות". מרעב מיבעי ליה, אלא הכי קאמר: בשכר שמרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה'. ופרש"י: 'בשכר שמצער עצמו – כשישראל בצער'. וכן אחרי דברי ר"ל מובא: 'תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער, ופירש אחד מהן' וכו'. כך שנראה שגם דברי ר"ל בעניין אי תשמיש המיטה הוא מטעם צער ישראל דווקא. ממילא אפשר שיוסף חשב שאחיו בצער, ולכן השתתף בצערם ולא שימש מיטתו. אבל לוי ידע שהם לא בצער אלא היה להם מספיק אוכל: '… "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו" אמר להם יעקב לבניו: אל תראו עצמכם כשאתם שבעין, לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יתקנאו בכם' (תענית י,ב) 'אל תראו עצמכם - שיש לכם חטים הרבה. ולא הלכו אלא בשביל דבר זה, שלא להתראות בפני בני עשו שהיו צעורים ורעבים' (רש"י). ['… כי באותה שעה עדיין היה להם תבואה'. רש”י. בראשית מב,א]. ממילא כיון שהיה להם אוכל אז עדיין לא היה להם רעב, והחשיבות היא דווקא בצער בנ"י, ולכן אע"פ שבעולם היה רעב, להם לא היה רעב, ולכן לוי שימש מיטתו ולא פרש בשל הרעב העולמי, כי לישראל לא היה צער.