"דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח,ב). 'מה כתיב למעלה מן הענין, שנאמר (במדבר ז, א): "ויהי ביום כלות משה ויקריבו נשיאי ישראל", ואחר כך "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת". זה שאמר הכתוב (תהלים לד, י): "יְראוּ אֶת ה' קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו". את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו, ושבט אפרים הקריב, וכל הנשיאים הקריבו, חוץ מנשיאו של לוי. ומי היה נשיאו של לוי? זה אהרן, שנאמר (במדבר יז, יח): "ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי". ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר: אוי לי, שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי. אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לאהרן: אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת", הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ"' וכו' (במדבר רבה טו,ו). '... אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו. וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו' וכו' (רמב"ן במדבר ח,ב). יוצא מזה ששורש נרות חנוכה הוא בהדלקת אהרן את המנורה, ובפרט בסמיכות לחנוכת הנשיאים. לכן מובן שזה התגלה בהקשר לחנוכת המזבח אצל החשמונאים (שלכן נקרא חנוכה ע”ש חנוכת המזבח החדש לאחר שהיוונים טימאוהו), וזה התגלה בגילוי של הדלקת המנורה. ובפרט בהדלקה מעבר לזמן הרגיל, שזה מבטא את מעלת הקדושה בדבקות בה' – בשכינה שבנו: '… עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב), ומתגלה גם בקשר לכה"ג: 'כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי תדיר, משמת הלכו ומצאוהו שכבה, מיכן ואילך מוצאין אותו פעמים כבה פעמים דולק' (תוספתא סוטה יג,ז). לכן אצל החשמונאים התגלה בקשר לקדושתנו (שמסרו נפשם על קידוש ה' במלחמתם ביוונים) יחד עם קשר לכה"ג – למתתיהו בן יוחנן כה"ג. שזה מרמז על אהרן הכה"ג, ובהקשר לקדושתנו – חנוכת המזבח ע"י הנשיאים, שזה היה היסוד למה שהתגלה בהמשך אצל החשמונאים. נראה גם שלכן בחנוכה ביטלו את כוח יון עלינו, שהיו פוגעים בנו בקדושתנו ע"י גזרה במיוחד על קרן השור: '"וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן. שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל' (ב"ר ב,ד). שזה ההיפך מקרבנות הנשיאים, שהקריבו כדי לבטא את קשרנו לה' ע”י המקדש, שמראה שהשכינה בנו ('"משכן העדות" עדות לכל האומות, שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל. כיצד? כשעשו אותו מעשה, עמד משה ולמד עליהם סנגוריה, עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. אמר משה: ריבונו של עולם, ומי מודיע לאומות שנתרצית? אמר לו: לך אמור להם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח). לכך כתיב משכן העדות, שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל'. תנחומא "פקודי" סימן ב). לכן אצל היוונים רצו להוכיח שאין לנו חלק בה' ח"ו, ע"י כתיבה בקרן השור, שזה מרמז על קרבנות הנשיאים, שבקרבנם היה גם פר “פר אחד בן בקר" (במדבר ז,טו. ועוד). אבל במיוחד היה גם קודם לכן קרבן שהביאו מעצמם, שזה מראה את רצונם להיות שותפים במשכן, שזהו "ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם הם נשיאי המטת הם העמדים על הפקדים. ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן" (שם,ב-ג). ממילא השור מרמז על רצונם להיות שותפים במשכן, כדי להיות מחוברים בגילוי הקשר שלנו עם ה'. לכן אצל היוונים זה היה ההיפך, שרצו לגלות בשור שח"ו אין לנו חלק בה', ובניצחון עליהם התגלה גם הדלקת הנרות, כנגד אהרן, שזה כעין חלקו כנגד קרבנות הנשיאים, שבזה מראה את חיבורנו לה', כמו שאהרן רצה חלק בקרבנות הנשיאים, שבזה מתגלה הרצון לגילוי חיבור לה', וניתן לו ע"י הדלקת הנרות, כך גם אצל החשמונאים התגלה החיבור לה' – להיפך מרצון היוונים, ע"י הדלקת הנרות (וכן ע”י חנוכת המזבח, כמו שהיה אצל הנשיאים שחנכו את המזבח). אולי לכן חלקו ב"ש וב"ה על הדלקת נרות החנוכה: '… והמהדרין מן המהדרין, ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך' (שבת כא,ב). שטעמם של ב"ש: 'כנגד פרי החג' (שם), כיון שיש קשר לקרבנות שבחנוכת המזבח במשכן, שהיה אז דגש מיוחד על פרים (שהביאו הנשיאים קודם, וגם בקרבן עצמו היה גם פר) ולכן חיפשו קרבן שיש בו דגש מיוחד על פרים, וזהו פרי החג (וגם קשור לאומות – לכפר עליהם). לעומתם לב"ה יש טעם של: 'דמעלין בקדש ואין מורידין' (שם), שכל העניין של חנוכת הנשיאים היתה כדי לעבוד את ה' במשכן (ולהדבק בשכינה), שזה עליה ממה שהיה קודם לכן (ללא המשכן), ולכן זה דרך עליה. בנוסף, במנורה היה מדליק את הנרות של היום, מהנר המערבי של אתמול (שהיה עדיין דולק. רש"י ד"ה 'ובה', מנחות פו,ב) כך שנראה כעין הוספה – מהאחד של אתמול לנרות הרבים של היום, ולכן נראה כמוסיף והולך, שמעלים בקודש, שמתרבים הנרות שמאירים בקודש (וב”ש לא ראו בזה כך). גם נראה שכיון שקשור למנורה של אהרן, לכן חלקו ב"ש וב"ה האם לראות את העיקר בזמן החשמונאים, או בזמן אהרן שהוא היה השורש. שלב"ש כיון שאצל אהרן זה היה עם השכינה, מה שלא היה בבית שני ('... והאמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב (חגי א, ח) "וארצה בו ואכבד" וקרינן "ואכבדה", מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים'. יומא כא,ב) והרי המעלה הגדולה ביותר במנורה היא שבנר המערבי יש גילוי של השראת השכינה בישראל (שבת כב,ב), ולכן ביחס שבין המנורה של אהרן לשל החשמונאים ישנה ירידה, ולכן לשיטתם פוחת והולך, ובפרט שהנרות נאמרו לאהרן כהרגעה בשל שהם דולקים תמיד, שזהו החנוכיה, והרי ודאי שחנוכיה ביחס למנורת המשכן היא פחותה, ולכן זה פוחת והולך, שזהו טעמם של ב”ש 'כנגד ימים הנכנסין' (שבת כא,ב) שהם 'העתידים לבא' (רש"י), שיש ירידה עם הזמן. לעומתם ב"ה סוברים שכיון שההרגעה לאהרן היתה שהחנוכיה תדליק לעולם, אז עיקר העניין הוא מה שיהיה בעתיד, ולכן בזה החשיבות גדולה יותר בעתיד, ולכן כל הזמן מתעלה עוד באור הנרות, וזהו 'כנגד ימים היוצאין', שמתעלה כל הזמן 'שיצאו כבר וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין' (רש"י), שמתווסף עוד ועוד עם זמן, ומתגלה עוד ועוד שלא מתבטל אלא ממשיך כל הזמן. גם נראה שישנן שלוש רמות של הדלקה: 'ת"ר: מצות חנוכה – נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין... ' (שם). כיון שהיונים רצו לכבות את אורם של בית ישראל, לכן המצוה היסודית היא לבית. אבל בפועל הקדושה חלה ע"י כל אחד מבנ"י, ולכן המהדרין זה גילוי מפורט יותר, וזהו הדלקה של כל אחד ואחד. ויש גם יותר פירוט ע"י שמפרט את חלות הקדושה, שזהו המהדרין מן המהדרין (שזה ע"י הוספת טוב – "עשה טוב”, כשיטת ב"ה, או כהורדת הרע – "סור מרע" כשיטת ב"ש). שגם זה מתגלה אצל אהרן, שחששו היה 'שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי' (במדבר רבה טו,ו), כך שחששו היה לשבטו, וזהו כעין בית, שאהרן היה נשיא לוי (שם), כעין אב הבית שבכל בית – 'איש וביתו'. בנוסף, יש גם את כל אחד ואחד מהכהנים, שכולם יכולים להדליק את המנורה, וזהו 'לכל אחד ואחד' (ויותר מזה, לדעת הרמב"ם [הלכות ביאת מקדש ט,ז] מותר לזר להדליק את המנורה, כך שזהו ממש כל אחד ואחד). ויש את המנורה עצמה שהיא מאירה את כל העולם בקדושה, לכן שבעה קנים כנגד ימי השבוע, והשבת היא מרכז השבוע (גיטין עז,א) כך שיש בו עליה מצד זה (לקראת השבת) וירידה מצד זה (שמתרחק מהשבת), שזהו שיש צד כב"ש (שמתרחק מהאור הרב [שיש ביותר נרות] – שמתמעט) ויש צד כב"ה (שמתקרב לאור הרב – שמוסיף) [והחנוכיה כנגד הימים של נס חנוכה, כעין כנגד ימי השבוע שבהקשר לשבת]. עוד נראה שמובא בחשמונאים שהיוונים תכננו במיוחד לבטל שלושה דברים: שבת, ראש חודש ומילה (מגילת אנטיוכוס ח). בשבת יש עליה וירידה (כמו שאמרנו קודם). בברית מילה יש הורדה של הערלה, שזהו כב"ש שמפחית (מוריד) בנרות (וזהו סור מרע, כמו המילה שעוזרת להורדת יצר התאוה). בר"ח יש עליה, שעכשיו מתחיל חודש חדש (וכן עכשיו מתחיל הירח להראות ומתחזק) וזהו כב"ה שמוסיף והולך.