'מניחו למעלה משלושה טפחים. ומצוה להניחו למטה מעשרה טפחים, ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים יצא, אבל אם מניחו למעלה מעשרים אמה לא יצא' (שו"ע סימן תרע"א סעיף ו') 'למעלה מג"ט: דכל למטה מג' כאלו הניח בקרקע ואין ניכר שבעה"ב הניחו שם, ומ"מ בדיעבד יצא [פר"ח]. למטה מי"ט: דאיכא פרסום הנס טפי כשהוא למטה, דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כ"כ למטה. ועיין בא"ר שכתב דהא דאין העולם נזהרין בזה, משום דסומכין על המרדכי שכתב דעכשיו שהורגלו להניח בפנים אין קפידא בזה. אכן הטור סתם בזה, ומשמע דס"ל דאין לחלק בזה, וכן נוהגין כל המדקדקים כמ"ש בב"י. ואם דר בעליה מניחה בחלון שהוא לצד ר"ה אפילו אם החלון גבוה יותר מי"ט מקרקעית העליה. ואם יש לו שתי חלונות אחד למעלה מי"ט ואחד למטה מי"ט ודאי יניחנה בחלון שהיא למטה מי"ט. ובנרות בהכ"נ המנהג שהמנורה במקום גבוה: למעלה מכ' אמה וכו': דלא שלטא ביה עינא, ואין נ"מ בין אם מדליק מבחוץ ובין אם מדליק בבית: לא יצא: וצריך לחזור ולברך, כ"כ הפר"ח. ועיין בפמ"ג מש"כ בזה' (מ"ב). ההלכה (לכתחילה) שלא להניח את נרות החנוכה פחות משלושה טפחים (24 ס"מ) מהקרקע בשל שהם כעין על הקרקע, ולכן לא נראה שהאדם הניחם במיוחד לשם כך (אלא סתם הונחו זמנית ויקחו משם), ולכן אין בזה פרסום הנס. נראה לרמוז גם שיש כאן ביטוי של מרחק מהארציות, שכשקשור לקרקע (שעד ג' טפחים הוא כמחובר לקרקע, כדין לבוד) זה כעין דבוק חזק בארציות, להיפך מעניינה של החנוכיה שמסמלת את הנס – את היותנו קשורים עם מעל הטבע. בנוסף, כידוע מקשים מדוע קבעו שמונה ימים לחנוכה, והרי היה מספיק שמן כדי לדלוק יום אחד? ואחד התירוצים הוא שזה כנגד הגזרה על המילה (שהיא בגיל שמונה ימים). והרי במילה יש עניין להפחית מהתאוה לערוה: 'וכן המילה אצלי אחד מטעמיה – למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה... והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא – הוא המכוון אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך' (מורה נבוכים ג,מט). לכן בחנוכיה שמרמזת גם על המילה ראוי שלא תחשב מחובר לארציות – לתאות הבהמיות, שהמילה באה לתקנם. בנוסף, היונים תכננו לבטל שלושה דברים: '...וּנבַטֵיל מִנְהוֺן קִיָמָא דִגזִיר עְלֵיהוֹן שַבתָא וְיַרחָא וּמהוּלתָא' [=...ונבטל מהם הברית אשר כורת להם: שבת ראש חודש ומילה] (מגילת אנטיוכוס, ח). כך שמתעלים משלושה טפחים, כעין שהתעלינו מעל שלושה גזרות אלו, שרצו בזה לבטל את מעלת קדושתנו – להפילנו לארציות החומרית הגסה (ולכן מעל שלושה גזרות שבזה מעל הקרקע – הגשמי הארצי). מה גם שהשבוע מחולק שלושה ימים לפני שבת ושלושה ימים אחרי השבת, שהשבת היא המרכז שמקדש את כל השבוע: '… חד בשבא ותרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וחמשא ומעלי שבתא קמי שבתא' (גיטין עז,ב). כך שאולי גם מעל שלושה טפחים כרמז לשבת, כנגד אחרי שלושת ימי החול, באה השבת שבה מקדשים את העולם, להבדיל מהיוונים שרצו לטמאנו ע”י ניתוק מהשבת, שישארו רק ימי החול בלא קדושה. גם ר"ח הוא ביום השלושים, ולכן כעין רומז לשלוש (בגימטריה קטנה), שאנו מגיעים לשלוש – לר”ח, ולא מבטלים אותו. גם במילה יש קשר לשלוש, שביום השלישי יש כאב חזק עד כדי סכנה: 'רבי אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים”' (משנה שבת יט,ג), 'מפני שסכנה היא לו' (שבת קלד,ב). לכן מעל שלושה טפחים, שיצאנו מהסכנה שעשו לנו היוונים. לכתחילה עדיף שהחנוכיה תהיה מתחת לעשרה טפחים כיון שבזה מוכח שאינו לתאורה אלא לפרסום הנס, ונראה שאולי זה גם כרמז למעשינו, להבדיל מהשכינה שלא ירדה מעשרה טפחים: 'ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב (שמות כה, כב) "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת”. תניא, ר' יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה' וכו' (סוכה ד,ב-ה,א). בזה באים לרמז שאנו עשינו מעשים – נילחמו נגד היונים עד שנצחנו אותם, ולא סמכנו על הנס. אלא ע"י מעשינו זכינו שה' יעזור לנו: “אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" (תהלים כ,ח) '"אלה ברכב" – יש מן האומות שבוטחים ברכב ברזל שלהם, ויש שבוטחים בסוסיהם, אבל אנחנו בשם ה' נזכיר כי לו הישועה' וכו' (רש"י). אנו בוטחים בה' שיעזור לנו במלחמותינו (לכן רש"י מדגיש שהם בוטחים, שהעניין הוא הבטחון, ולא המעשים, שודאי שגם אנו עושים, אלא ההבדל הוא על מי סומכים. כמו שמובא במצודות: '"ואנחנו" – רצה לומר הלא אתנו מעט רכב וסוסים, ואך אנחנו נזכיר במלחמה שם ה' ומעמו נבקש העזר'). לכן מרמזים שפעלנו, ובזכות זה ה' עזרנו והאיר לנו בעולם – גרם לניצחוננו. אולי אפשר גם שחנוכה הוא כנגד שלא יכלו לקיים את חג סוכות כראוי: 'ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו' (חשמונאים ב,י). שלא יכלו לקיים סוכות כשהתחבאו בהרים ובמערות, אחרת היו מתגלים ע"י היוונים. אולי לכן נרמז ההיפך מסוכה ראויה, כיון שחיברו את טהרת המקדש (שבתוכה גם הדלקת הנרות) עם אי קיום סוכות. לכן כיון שסוכה כשיש רווח של פחות משלושה טפחים מהדופן לקרקע היא כשרה (מדין לבוד), וגובה הדפנות צריך להיות לפחות עשרה טפחים כדי להיות סוכה כשרה. לכן בחנוכה בנרות צריך יותר משלושה טפחים ופחות מעשרה טפחים, כלהיפך מסוכה. הגובה המקסימלי של הנחת המנורה הוא עשרים אמה, כיון שמעל זה העין לא שולטת. נראה שיש בזה גם רמז לנס המנורה, שחז"ל מספרים: '… שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים' (שבת כא,ב). שמודגש 'שכשנכנסו', שיש חשיבות לכניסתם, שלכן יכלו לטמא את השמנים, לכן גם קשור לנס הניצחון, שזה הדגשה של מי שולט בכניסה. והנה גובה פתח כניסת ההיכל: 'פתחו של היכל – גובהו עשרים אמה' וכו' (משנה מידות ד,א). לכן כנגד זה גם הגובה המקסימלי בחנוכיה הוא עשרים אמה.