"וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אתם אל לאה אמו ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך. ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך. ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני וישכב עמה בלילה הוא. וישמע אלקים אל לאה ותהר ותלד ליעקב בן חמישי" וגו' (בראשית ל,יד-יז). '"וילך ראובן בימי קציר חטים" אמר רבא בר' יצחק אמר רב: מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל. "וימצא דודאים בשדה" מאי "דודאים”? אמר רב: יברוחי. לוי אמר: סיגלי. ר' יונתן אמר: (סיבסוך) [סביסקי]' (סנהדרין צט,ב). 'בימי קציר חטים - לאחר שקצרו השדה, שהכל רשאין ליכנס בתוך שדה חבריהן' (רש"י). ברש"י על התורה מובא: '"בימי קציר חטים" - להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו'. הסבר זה מובן ולכאורה כך היה צריך להיות גם הפשט בגמ'. אז מדוע בגמ' פירש רש"י שהראיה היא מכך שנכנס לאחר הקצירה, ולא ממה שלקח דודאים (ולא חיטים)? גם במדרש מובא כפרש"י בתורה: '"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים" (בראשית ל, יד) רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר: יַבְרוּחִין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: שְׂעוֹרִין. רַבִּי יְהוּדָה בַּר' סִימוֹן אָמַר: מַיְשִׁין. בֵּין לְדִבְרֵי אֵלּוּ וּבֵין לְדִבְרֵי אֵלּוּ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹא הֵבִיא אֶלָּא מִן הַהֶפְקֵר. לְמַאן דְּאָמַר שְׂעוֹרִים, שְׂעוֹרִים בִּימֵי קְצִיר חִטִּים כְּשָׂדֶה שֶׁל הֶפְקֵר הֵן, לְפִי שֶׁכְּבָר כָּלָה הַקָּצִיר שֶׁל שְׂעוֹרִים, תֵּדַע לְךָ שֶׁהָלַךְ בִּשְׁעַת הַקָּצִיר בִּשְׁעַת בִּכּוּר כָּל מִינֵי אִיפוֹרְיָא, וְלֹא הֵבִיא אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא מִן הַמֻּפְקָר, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁהָיוּ שְׁמוּרִים מִגֶּזֶל הָאָרֶץ, וְאִם כָּךְ הָיוּ שְׁמוּרִים מִגֶּזֶל הָאָרֶץ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיוּ שְׁמוּרִים מִכָּל הַגָּזֵל' (ב"ר עב,ב). הרי שהראיה היא מכך שהביא 'דבר שהוא מן המופקר'. אולם גם במדרש יש קצת רמז לדברי רש"י בגמ', כיון שאומר 'שְׂעוֹרִים בִּימֵי קְצִיר חִטִּים כְּשָׂדֶה שֶׁל הֶפְקֵר הֵן, לְפִי שֶׁכְּבָר כָּלָה הַקָּצִיר שֶׁל שְׂעוֹרִים', הרי שיש גם עניין שהשדה הוא הפקר, וזהו כפרש"י בגמ'. כך שנראה שיש שתי אפשרויות לפרש, אפשרות אחת זהו הדגש על שהביא דודאים שהם הפקר ולא הביא מהחיטים, וכך מובא בפשט המדרש ולכן כך הביא רש"י בתורה שמביא הרבה מן המדרש, וזהו ההסבר הפשוט (ולכן הביאו רש”י כפשט). אולם בגמ' הסביר ע"פ ההסבר שהשדה היא הפקר כיון שהפס' שמובא אינו "וימצא דודאים", שזה מובא בהמשך הגמ', אלא על "בימי קציר חיטים", שהדגש הוא שזהו זמן הקציר, שדווקא אז הלך כיון שכבר קצרו וממילא עכשיו השדה היא הפקר. יוצא שבעצם משני הדברים מוכח שלא גזל, אלא שבמדרש מובא בצורה פשוטה, ע"פ מה שהביא (וזה מתאים יותר לדרשה לאנשים), ואילו בגמ' זה מעצם ההליכה אז, שזה יותר חמור, שלא רק לא גוזל ממש, אלא שמתחשב שלא ליכנס לשדה בצורה של גזל, שזה יותר עקרוני להקשר בגמ', כיון ששם מדובר מדוע אין הפס' של "וילך ראובן" וגו' מיותר (שקודם הובא שמנשה אמר שזה מיותר). שאם הכוונה של מנשה היא על החלק של "וימצא דודאים בשדה", הרי ודאי שיש בזה חשיבות לומר שמצא והביא לאמו, שכך אח"כ רחל בקשה אותם וכו', ובזכות מה שהיה שם (שלאה נתנה כי רצתה להיות עם יעקב כדי להוליד ממנו) זכתה לאה להוליד את יששכר וזבולון (כמובא במדרש [ב”ר עב,ה]). אלא הזלזול שלו היה על "וילך ראובן בימי קציר חיטים", שמה זה נותן לנו לדעת מתי זה היה? לכן על זה מדגישה הגמ' שיש עניין לומר זאת, כיון שבזה מובן עד כמה התרחקו משמץ של קשר לגזל. באונקלוס, בגמ' ובמדרש (בין שאר הדעת) מובא שהדודאים זה יברוחין, מזה שבכולם מובאת דעה כזו משמע שיש בהם עניין חשוב, ומהו העניין החשוב שבו? האבן עזרא מסביר על הדודאים: 'דודאים - אמר המתרגם: "יברוחין", וכן יקראו בלשון ישמעאל. ויש להם ריח טוב, וכן כתוב: "הדודאים נתנו ריח" (שיר השירים ז, יד). והם על צורת בן אדם, כי יש להם דמות ראש וידים. ואנכי לא ידעתי למה יועילו להריון, בעבור שתולדתם קרה' (אב"ע בראשית ל,יד). הרי שמעבר להיותם בעלי ריח טוב, יש בהם תכונה שמועילים להריון. על לאה מובא: '"וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ" (בראשית ל, טז), מְלַמֵּד שֶׁלֹא הִנִּיחָה אוֹתוֹ לִרְחֹץ רַגְלָיו. (בראשית ל, טז): "וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא”, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא הָיְתָה כַּוָּנָתָהּ אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם לְהַעֲמִיד שְׁבָטִים, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר (בראשית ל, יז): "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶל לֵאָה”. "וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא", אָמַר רַבִּי לֵוִי: בּוֹא וּרְאֵה מַה יָּפָה הָיְתָה סַרְסָרוּתָן שֶׁל דּוּדָאִים לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁעַל יְדֵי הַדּוּדָאִים עָמְדוּ שְׁנֵי שְׁבָטִים גְּדוֹלִים בְּיִשְׂרָאֵל יִשָׂשׂכָר וּזְבוּלֻן' (ב"ר עב,ה). הרי שזהו שבח גדול מאוד של לאה שרצתה להעמיד שבטים מיעקב, ולכאורה קשה, איך רחל לא רצתה זאת (ועוד היא כלל לא ילדה עדיין, שלא כלאה)? לכן פרשו שהדודאים זהו יברוחין, שהוא מועיל להריון, שזה הסיבה שרחל כ"ך רצתה אותם, כי גם היא רצתה מאוד להעמיד שבטים מיעקב, ולכן רצתה בהם כדי שיעזור לה להכנס להריון.