"ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כד,סז). '"האהלה שרה אמו" - ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע"ש לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר)' (רש"י). וכן מובא בב"ר: '"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו”. כל ימים שהיתה שרה קיימת, היה ענן קשור על פתח אהלה, כיון שמתה, פסק אותו ענן, וכיון שבאת רבקה, חזר אותו ענן. כל ימים שהיתה שרה קיימת, היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה, פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה. וכל ימים שהיתה שרה קיימת, היה ברכה משולחת בעיסה, וכיון שמתה שרה, פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה. כל ימים שהיתה שרה קיימת, היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת, וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר. וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה, מיד "ויביאה יצחק האהלה”' (ב"ר ס,טז). יש הבדל אחד בין רש"י לב"ר, שברש"י אין את האהל שפתוח לרווחה. אולי לא נאמר הסבר זה, כיון שסבר שאברהם בהיותו איש החסד מן הסתם לא הפסיק להכניס אורחים לאחר מות שרה, ולכן אין לומר שהאהל לא היה פתוח לרווחה. ולכאורה צ"ל שכך היתה הגרסה שלו בב"ר. או שהבין רש"י שהעיסה והפתחים שפתוחים זה אותו דבר, שהברכה מצויה בעיסה בגלל שהפתחים היו פתוחים. מה המיוחד דווקא בשלוש אלו? נראה שזה בא לרמז על צדקותה של שרה, שהנה נאמר במשנה: 'על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר' (משנה שבת ב,ו). ששלושת אלו מרמזים על קלקול האדם: '… כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: אמר הקב"ה: רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם. ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימים אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם' וכו' (שבת לא,ב-לב,א). וביר' מובא: 'על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. אדם הראשון דמו של עולם, דכתיב (בראשית ב) "ואד יעלה מן הארץ" וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. ובחלה אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, דכתיב (שם) "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה”. ותייא כיי דמר רבי יוסי בר קצרתה: כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה. וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר, אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר (משלי כ) "נר אלקים נשמת אדם”. וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. תני רבי יוסי אומר: ג' דיבקי מיתה הן, ושלשתן נמסרו לאשה. ואלו הן: מצות נדה. ומצות חלה. ומצות הדלקה' (יר' שבת ב,ו). יוצא ששלושת אלו קשורים לקלקול כנגד האדם (בבלי) או כתיקון לאדם מחטא עץ הדעת (יר'). ממילא אצל שרה שהיתה צדקת, היא גילתה את הצד הקדושה של שלושת אלו, שזהו נר דלוק מער"ש לער"ש, כנגד הדלקת הנר. ברכה מצויה בעיסה כנגד חלה. והענן שקשור על האהל, מראה שזה בית קדוש, זה כנגד נדה, שזהו טהרת הבית. וכך גם רבקה כשהגיעה, היתה ההמשך של תיקון האדם והעולם, ולכן גם בה היו דברים אלו. נראה ששלושת אלו הם כנגד האבות (שהם שורש תיקון האדם והעולם): ברכה מצויה בעיסה (ופתחים פתוחים) זה כנגד אברהם שהיה מכניס אורחים, ואמר להם "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" (בראשית יח,ה). ענן (השכינה) קשור על האהל זה כנגד יצחק שלא יצא מא"י, שהיא מקום השכינה. נר דלוק מער"ש לער"ש, זה כנגד יעקב שממנו בנ"י שמתקנים את כל העולם כולו. ולגרסה של ארבעה דברים, נראה שהפתחים כנגד שרה (אשת אברהם שהיו מכניסי אורחים), הענן על האהל כנגד רבקה (אשת יצחק שלא יצא מהארץ), הנר כנגד לאה שממנה יהודה שהוא המלך המנהיג את כלל בנ"י שמתקנים את העולם (וכן לוי שאחראי על התורה בבנ"י, והתורה משולה לנר ואור [“כי נר מצוה ותורה אור". משלי ו,כג]), ורחל היא הברכה בעיסה, שממנה יוסף שירד למצרים כדי להחיותם – לתת להם לחם בשנות הרעב. אולי גם רומז בשלושת אלו כנגד שלושת העברות שנשים מתות, כיון שקשור לחטא של חוה (יר'), אבל הצדקניות אינם בזה: '"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן". אמר רבי יהודה: מקיש לדתה להורתה, מה הורתה שלא בצער אף לדתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה' (שמו"ר א,כ). "וינחם יצחק אחרי אמו": '"אחרי אמו" - דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו' (רש"י). אולם אולי גם מודגש שהתנחם לאחר מות שרה, כיון שהיה לו צער נוסף על מות אמו, שמיתתה היתה קשורה לעקידה, שמתה בגלל העקידה (תנחומא "וירא" סימן כג), ולכן אולי זה מראה על פגם בעקידה, כיון שהבית לא חזר למעלתו כמו שהיה בזמן שרה (כך שאולי מראה שבעקידה היה פגם). אבל עכשיו שלקח את רבקה, שגם זה בעקבות העקידה, כיון שאברהם החליט שצריך לחתנו בעקבות העקידה (ב"ר נז,ד), אז בזה הוא התנחם על מות שרה אמו בשל העקידה, שעכשיו רבקה כעין שרה ('ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו'. רש"י), כעין שהכל חזר לקדמותו, הנר והעיסה והענן, ולכן כעין התגלה שהעקידה היתה טהורה וקדושה כראוי. אולי ברמז זהו: 'וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו, קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה, מיד "ויביאה יצחק האהלה”', שמרמז שראה שמעשיה בטהרה, כרומז שהמעשים בטהרה, כרומז גם למעשה העקידה בטהרה (שעשיית העיסה בטהרה קשור גם להולדתו, שהתבשרו ע”י שלושת המלאכים, ואז שרה הכינה עיסה ופירסה נדה, ולכן לא אכלו לחם כיון ששמרו על חולין בטהרה [ב”מ פז,א], כך שמרמז על הגעתו לעולם, וזה כמרמז לעקידה שבה פרחה נפשו וחזרה [פרקי דר"א, לא] כעין שהגיע שוב לעולם [כתחיית המתים]).