הארות במשניות מסכת סוכה

"עבדים פטורים מן הסוכה" (ב, א) - מדרגת עבד ומדרגת בן

פרק שני במסכת סוכה פותח וגם מסתיים, למרבה הפלא, בנושא עבד.

משנה א- "מעשה בטבי עבדו של ר"ג שהיה ישן תחת המיטה (בסוכה) ואמר להן ר"ג לזקנים, ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה. לפיכך ישן הוא תחת המיטה".

משנה ט- "ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות (את כליו מן הסוכה)? משתסרח המקפה. משלו משל למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו".

אפשר ללמוד מכאן, בדרך רמז, על הדרגה של האדם מישראל בחג הסוכות. בימים הנוראים הקב"ה דן את עם ישראל, "אם כבנים אם כעבדים". אנחנו קיבלנו את עול מלכותו והמלכנו אותו עלינו, "מלוך על כל העולם כולו", שזהו מצד היראה והדגשת הקטנות שלנו מול גודל הדרת כבודו (בחינת עבד). אחרי הימים הנוראים (מלשון יראה) באים ימי האהבה, "שמאלו תחת לראשי (ביום הכיפורים) וימינו תחבקני (בחג הסוכות)". עם ישראל כבר התקרב לה' והינו כמו בן אצל אביו, בן שנכנס לביתו של אביו, צל האמונה והשכינה. מי שלמרות כניסתו לסוכה מרגיש ריחוק מה', כמו עבד, הריהו פטור מן הסוכה כי אין מקום לעבדות (יראה) בתוך הסוכה. מי שישן תחת המיטה, הרי המיטה (אף שנחשבת אוהל עראי, עיין פירוש הברטנורא) חוצצת בינו ובין הסוכה, בינו ובין גילוי אהבתו של ה'. אצל עבדים יש חציצות בענין האהבה, אך לא אצל בנים.  

כמו כן במשנה האחרונה, במשל לעבד שבא למזוג כוס לרבו. מי שבא אל הקב"ה בסוכות כמו שעבד בא אל רבו, אדונו, שכרו הוא שרבו דוחהו ממצוות סוכה וממדרגת קירבת ה' שבסוכה (שופך לו קיתון על פניו, כלומר הוא נאלץ לצאת מסוכתו בעקבות הגשמים).

זו נקודה למחשבה עבור כל יהודי, האם הוא בחייו חי עם יחס של יראה, כעבד, מה חובתי ואעשנה, או שהוא מרגיש בנוח ובנועם עם הקב"ה ועם המצוות, כבן ואב. האם האדם בא עם חציצות ומחיצות (כדוגמת האדם שישן בסוכה, אבל מתחת למיטה, מחפש לו הגנה מלאכותית) אל הקב"ה ואל מצוותיו, או שהוא מרגיש פתוח לאהבה שהקב"ה מרעיף עלינו, כדוגמת הסוכה.

"לולב היבש פסול" (ג, א) - "לא המתים יהללו יה"

מה טעם פסול יבש בארבעת המינים? לעומת הבבלי שמנמק זאת מטעם שיבש אינו בכלל  "הדר", אומר הירושלמי (סוכה יב ע"ב) שהטעם הוא משום "לא המתים יהללו יה". ארבעת המינים בעצמם כביכול מהללים את ה', ודבר יבש הוא מת. מתאים הדבר עם המדרש (ויקרא רבה פרשה ל, יד) שמקביל בין ד' המינים ואיברי האדם, כלומר כשיהודי מנענע ארבע מינים, "כל עצמותי תאמרנה" הלל ושירה וזמרה לקב"ה. האדם מקבל עוצמה וחיות של ממש, לכל איבריו וכוחות נפשו, מנענועי ארבעת המינים. (ועוד אמרו חז"ל שנטילת הלולב במקדש היא חלק ממצות השמחה כנלמד מהפסוק "ולקחתם לכם... ושמחתם לפני ה' שבעת ימים"). מחיבור הדברים עולה שכשם שהאדם שמח ומהלל את ה' עם ד' המינים, כך ד' המינים בעצמם מהללים את ה', הם 'חיים' ומהללים. מתוך כך הם משיבים לאדם כח ועצמה רבה לכל איבריו וכל קומת נפשו ונשמתו, לשמוח לפני ה' (ולהפוך את האדם ל"לפני ה'" שבעת ימים, מכח מצוה זו והארתה הנפלאה).

ועוד, מתוך הדברים למדנו שיבש חשוב כמת, גם באדם. אם לא תהיה לח ורענן, חי ואנגטי, לא תוכל להלל את ה', לחיות חיים של הלל לה'.