למה דוקא על שלושת הדברים האלה העולם עומד?
בס"ד
איתא במשנה: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב). ומדברי שמעון הצדיק ניתן להבין שכשם ששולחן יכול לעמוד רק אם יש לו לפחות שלוש רגלים שמחוברות אליו בעת ובעונה אחת, כך גם העולם יכול לעמוד רק כשיש מציאות של תורה, עבודה וגמילות החסדים גם יחד.
אך עלול אדם ללמוד תורה שלא לשמה רק כדי להעשיר את עצמו כמו האקדמאים או מטעמים תועלתניים פסולים אחרים ולשם כך נועדה התפילה.
לאחר שהאדם יצר את החיבור עם הבורא ברובד השכלי-מחשבתי מגיעה התפילה שמאפשרת לו להתחבר אליו יתברך גם ברובד הרגשי-פנימי, כדי לאפשר לו לעבוד את ד' יתברך גם דרך המח מקום משכן הנשמה וגם דרך הלב מקום משכן הרוח, ולמעשה לשעבד את שני המקומות החשובים והקדושים ביותר שבו לבוראו, לאפשר לו להיכנס ולשכון בתוכם בקביעות ולהעניק לו יתברך אחיזה ושליטה מלאים בהם כשם שמשה רבינו הצליח לעשות.
איתא בגמרא: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב), והמעלה הגדולה ביותר של לומד התורה היא כשהוא לומד על מנת ללמוד, ללמד, לשמור, לקיים ולעשות, ואין זה מובן מאליו שלומד התורה הצליח להוציא מהכח אל הפועל את תלמודו, וכפי שמביא רבי משה כשר בסדרת הספרים לביאור מושגי החסידות, המשמעות העמוקה היא שאדם כזה הצליח להוריד את הרעיונות האלוקיים האלה מהעולמות העליונים אל עולם המעשה. ובכך שהאדם גומל חסד עם הזולת הוא מקיים את אחת המצוות החשובות ביותר שמהוות גילוי דעת מצדו שהוא לא לומד רק כדי ללמוד אלא גם כדי להביא את התורה לידי ביטוי בעולם המעשה. הוא לא רק לומד אלא גם חי את התורה, וזאת אחת המטרות העיקריות שכל חיי האדם יהיו המשך ישיר של אור האינסוף ותורתו הקדושה שהיא חכמתו.
עוד במשנה: "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם" (אבות א, יח) ומצאתי בעה"י קשר ישיר בין שתי המשניות מאחר והתורה היא כנגד הדין מאחר והיא מלא בדינים ומי שלומד את התורה יודע להכריע את הדין בצורה הנכונה ועוד ידוע הביטוי "דין תורה". העבודה שהיא התפילה היא כנגד השלום מאחר וזה יוצר שלום בין הנברא לבורא אליו הוא מתפלל ומתחבר אליו בכך. וגמילות חסדים כנגד אמת, כשם שנאמר על מי שנותן צדקה שהוא עושה צדק מאחר וחלק מהכסף שקיבל מבוראו יועד לאותה צדקה אותה הוא נותן, אזי גם אצלנו כשהאדם גומל חסד עם הזולת הוא פועל מעשה מצד האמת האלוקית, כדכתיב: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" (תהלים פה, יא).
ואפשר להעמיד את הדברים בצורה שונה כשהתורה היא כנגד האמת שהרי כל האמת נמצאת בה ולא בשום תורה שקרית אחרת. וגמילות החסדים כנגד הדין, ואם זה נראה סותר ותמוה, שהרי מדובר בשתי ספירות שונות, נסביר שבהרבה מאוד מצבים יש קשר ישיר ביניהן מאחר וכדי שיוכל האדם לגמול חסד ולתת צדקה או תרומה עליו להתגבר על יצרו ולשם כך הוא נדרש להפעיל מידת הגבורה והדין שבקרבו.
