"וידבר ה' אל משה לאמר. אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם. כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה. כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כג, כו-לב). 'רבן גמליאל אומר: שלח וקרא לשם בן נח, ומל את בשר ערלתו ובשר ערלת ישמעאל בנו, שנאמר (בראשית יז, כו): "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ". מה הוא בעצם היום הזה, בגבורת השמש בחצי היום. ולא עוד, אתיא "עצם" מ"עצם" מיום הכפורים, מה להלן (ויקרא כג, כח): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא", שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו, ומכפר על כל עונותינו, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם"' (פרקי דר"א פרק כט). יוצא שיוה"כ קשור למילת אברהם, ולכן יש בו כפרה. אפשר שהכפרה באה בשל מסירות הנפש של אברהם על ה', שלכן בזכות זה ה' מכפר לנו. ואפשר יותר מזה, שנאמר קודם: 'נסיון השמיני, (בראשית יז, א): "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים [שָׁנָה] וְתֵשַׁע שָׁנִים", אמר לו הקב"ה (שם) "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". אמר לו עד עכשו לא היית תמים, אלא מול בשר ערלתך מעליך, והתהלך לפני והיה תמים. שהערלה טמאה היא מכל הטומאות, שנאמר (ישעיה נב, א): "לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא". שהערלה מום מכל מומים. מול בשר ערלתך והיה תמים'. ממילא כיון שהמילה עשתה את אברהם לתמים-שלם לה', אז לכן זה גורם לזכות שנעשה תמימים לה' ע"י כפרת העוונות, שאז גם אנו נעשים תמימים לה'. גם לכן מובן מדוע העונש למי שלא התענה ביוה"כ הוא כרת, שזה כמו העונש על אי המילה: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר" (בראשית יז,יד). בנוסף, כרת זה: 'ימיו נכרתין והולך ערירי' (רש"י ד”ה 'כרת'. שבת כה,ב) שכך היה אברהם לפני שעשה את הברית וזכה להולדת יצחק (שהולדת יצחק קשורה בברית המילה [שלכן נאמר לו על הולדת יצחק בהקשר לציווי וביצוע של המילה (בראשית יז) וכן באו להודיע לשרה שיוולד, ובאו בהקשר לכאבו של אברהם לאחר המילה]) כעין שאמר קודם "ואנכי הולך ערירי" (בראשית טו,ב). (שהעונש להיות ערירי זה בכרת, לכן נענש גם במיתה כחלק מהכרת) [אמנם זה נאמר לפני הולדת ישמעאל, אולם כיון שיצחק הוא העיקר, אז בלעדיו גם כן נחשב כעין ערירי]. או שכרת זה: '… שתיכרת הנפש ותאבד, ושלא תהיה חיה וקיימת, והוא הכרת הכתוב בתורה' וכו' (רמב"ם הקדמה לפרק חלק), שאצל אברהם בברית נאמר: “והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז,יא) לכן עונשו בכרת, שזה ניתוק מהקשר לקדושה, וממילא יוצא שלא נשארת הנפש קיימת. נראה שלכן יש שעיר לעזאזל ושעיר לה', כשבשניהם היה שוויון בהתחלה ('שני שעירי יום הכיפורים מצוותן שיהיו שניהן שווין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד'. משנה יומא ו,א), כרמז שקשור יוה"כ בעשיית ברית) המילה, והיא קשורה להולדת יצחק, שממנו יצאו יעקב ועשו, אחד לה' ואחד לרשעה. לכן שניהם שווים כעין אצל יצחק, ואח"כ נפרדים כהפרדות יעקב ועשו. נראה שזהו שדרש ר”י: '"ונשא השעיר עליו" זה עשו, שנאמר "הן עשו אחי איש שעיר”. "את כל עונותם” עונות תם, שנאמר (שם כה): "ויעקב איש תם”' (ב"ר סה,טו) שהשעירים ביוה”כ קשורים ליעקב ועשו, וקשור ליצחק (שהפס' נאמר בבקשת יצחק מעשו לצוד לו ציד). לכן גם מובן שיש חמשה עינויים: איסור אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת סנדל ותשמיש המיטה. כנגד שמעלת אברהם התגלתה בשיאה בהכנסת האורחים-המלאכים, שעל אף הכאב מהברית רצה לקיים חסד, ולכן ה' שלח לו שיכניס אורחים שלהם הביא לאכול- וכנגדו איסור אכילה ושתיה. ונתן להם מים לשטוף את רגליהם- כנגדו איסור רחיצה וסיכה (כיון שאיסור רחיצה וסיכה ביוה"כ נלמדים מאותו מקור [יומא עו,ב] משמע שהם דומים זה לזה). וכיון ששטפו רגליהם אז מן הסתם הורידו את הנעלים- כנגדו איסור סנדל. ושרה היתה אז נידה (ב”מ פז,א), וגם אברהם היה כואב מהברית כך שודאי שלא היה שייך אז תשמיש המיטה. נראה שברית המילה היתה בי' תשרי, כרמז לעשרה ניסיונות של אברהם (שכל הניסיונות הכינו אותו לקראת הניסיון הגדול של העקידה), ובחודש תשרי כיון שאברהם כעין נולד אז מחדש (ראה בדברי מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ב'תורת המקרא' “חיי שרה” אות ב')- ולכן בחודש תשרי כמו בריאת העולם.