כתב החכם באדם: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט), שהרי בדומה לתכונה המופלאה של ארץ ישראל להקיא מתוכה את כל מי שאינו ראוי להיות בה כך גם לביהכ"נ יש תכונה דומה להקיא מקרבו את מי שאינו ראוי להיות בו, לדוגמא בזמן דברי תורה שמוסר הרב בין מנחה לערבית אע"פ שהם נמשכים בדר"כ רק כעשרים דקות, כאשר הרעבים לשמוע דברי אלוקים חיים נשארים לשמוע את דרשת הרב ושותים בצמא כל מילה ומילה, ולעומתם ישנם כאלה שאין להם חשק לשמוע דברי תורה וגם התפילה מהוה מטרד עבורם, ובמקום להרגיש מתיקות, קשה להם לשמוע דברי תורה ולכן הם יוצאים מיד בתום תפילת מנחה מחוץ לביהכ"נ וחוזרים לתפילת ערבית כפי שמסביר הרב הגאון מאיר אליהו.

מקובל לחשוב שלכל יהודי יש נשמה אך ישנה מציאות שעל אדם מסוים נגזרה מיתה בראש השנה במידה והוא רשע כפועל יוצא של החטאים והעוונות אשר עשה או ביום הכיפורים אם היה בינוני והכף הוכרעה עבורו לבסוף למיתה, וע"פ אחד הפירושים הדבר בא לידי ביטוי לא ברובד הגשמי של הגוף הבהמי שלו שממשיך להתקיים עם דרגת חיות שדומה לזו של הגויים ובעלי החיים שאע"פ שגם להם אין נשמה אלוקית הם חיים, זזים ופועלים בעוה"ז, אלא מצד הנשמה הנצחית שנלקחת ממנו, שהרי "אין ברוך מתדבק בארור" כפי שאמר אברהם אבינו לאליעזר עבדו שרצה להשיא את בתו ליצחק בנו, כדכתיב "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה).

וחשבתי בעה"י לפרש את הפסוק באופן הבא, שכאשר אדם כזה מגיע להתפלל כשהוא חסר את הנשמה שהסתלקה ממנו, חסר לו את החלק העיקרי שצריך להיות לכל יהודי כשר ומתוקן, ויוצא שהוא מתפלל כזה רק עם החלקים היותר גשמיים ושפלים שבו, ללא הנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ומתוך כך יש לה כמיהה וערגה להידבק בבוראה מפאת הריחוק שנוצר בינה לבוראה כתוצאה מירידתה לעולם השפל הזה, ולאחר שהאדם הולך לעולמו היא זו שממשיכה הלאה לחיי הנצח של העוה"ב, ומתוך כך רמת התפילה שלו ירודה ושפלה. ומילא כשאדם עם נשמה נצחית מתפלל לאינסוף ב"ה יש כאן בחינה של מין שמתדבק במינו ונוצר כאן חיבור שמימי וקדוש, אך כשגוף גשמי, סופי ומוגבל ללא נשמה מתפלל אל ד' זאת נחשבת לתועבה עבורו יתברך ביחס לחברו הצדיק שנשמתו מתפללת מתוכו לבוראה, שהרי אין לך ניגודיות גדולה מזו של דבר אינסופי ובלתי מוגבל ביחס לדבר סופי ומוגבל, והדברים מתחברים בצורה נפלאה עם דבריו של אברבאנל: "תפילה בלא כונה, כגוף בלא נשמה" (נחלת אבות, פירוש למסכת אבות, פרק ב, משנה יג), ונוכל לפרש זאת כך: כשהגוף הוא בלא נשמה שהיא העיקר שבאדם, גם בתפילה אין כונה שהיא העיקר שבה, שהרי איזו כונה יכולה כבר להיות לאדם שנשמתו עזבה אותו מאחר ולא יכלה לסבול את כל חטאיו ועוונותיו הרבים אשר עשה והוא מדבר עם בוראו האינסופי והבלתי מוגבל דרך הרובד הסופי והמוגבל שבו?

איתא בגמרא: "הקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים" (יבמות סד.), שהרי לצדיק יש נשמה איתה הוא מתפלל ומסוגל להגיע באמצעותה עד לכסא הכבוד, בחינת "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יב), בשונה מהחוטאים שנשמתם ברחה מהם מכח שעבודם לתאוות אסורות, ליצר הרע ולחיי החומר של העוה"ז, מאחר ולא רק שאין לה כל ענין בכל אלה אלא שהיא סולדת מכל מה שמרחיק אותה מבוראה, שהרי היא הגיעה מהעולמות העליונים היישר מארמונו המפואר של מלך מלכי המלכים, ושום דבר בעוה"ז לא מרשים ומלהיב אותה חוץ מתורה ומצוות שמעניקים לה את המזון הרוחני לו היא זקוקה ובכך את החיבור והדבקות ל-ד' שיש לה כיסופים וגעגועים רבים אליו יתברך, וגם כשאותם טועים מתפללים אין להם מושג מול מי הם באמת ניצבים, כיצד ראוי לדבר איתו ומה כדאי לבקש ממנו, מאחר והם אינם מכירים אותו יתברך ולו בצורה הבסיסית ביותר שיכולה לגרום לתפילתם להיות ראויה ומכובדת.

הפירוש של בר קפרא למילה "תועבה" הוא תועה אתה בה (גמרא, נדרים נא.), היינו אם האדם הביא את עצמו למצב כה שפל וירוד עד כדי כך שנשמתו יצאה ממנו וגרמה לו לרדת לדרגה ירודה, הדבר מלמד על כך שאורחות חייו ותפיסת עולמו היו אוסף של שקרים, טעויות ושעבוד ליצר הרע שגרמו לו להתרחק מהאמת ומהתכלית לשמה נשלחה נשמתו לעולם, והגרוע מכל להתרחק מבורא עולם ומהתורה הקדושה, ואין עונש וקללה גדולים מזה, כפי שלימדני אבי היקר שהנזק שהאדם מסוגל לגרום לעצמו גדול מזה שכל אויביו ושונאיו יכולים לגרום לו.

האדם החכם יבין שהברכה הגדולה מכולן טמונה בקרבה ודבקות באינסוף ב"ה, ועליו להתפלל על כך השכם והערב ויגלה בכך דעתו עד כמה זה חשוב ויקר לו, ובעיקר ירבה בלימוד תורה, קיום מצוות ומעשים טובים, יתקן את מידותיו ויתאים את ההשקפה וקליטת המציאות שלו לאלו של ד', ישתבח שמו ויתברך, ואז הנשמה תחזור בשמחה והתלהבות גם לאדם שהיה הרשע מכולם, כפי שאמר רבי אבהו: "מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִין יְכוֹלִין לַעֲמֹד בּוֹ", ואז גם אם חצי מהעוה"ז היה בבעלותו ירגיש שדקה אחת של אורה, עונג, אושר ושמחה של דבקות ב-ד' יתברך ולימוד התורה הקדושה מתוקה לו הרבה יותר מסך כל ההנאות האסורות והעונג המזויף אשר חוה לפני שתיקן את מעשיו וחזר בתשובה, וכל שכן שלא ניתן לתפוס כלל בשכל את השכר האינסופי שמכין הקב"ה לאדם כזה בעוה"ב, כדאיתא במשנה: "וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" (אבות ד, יז).