"וידבר ה' אל משה לאמר. אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם. כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה. כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כג,כו-לב). ביום כיפור אנו מתנהגים כמלאכים, לא אוכלים ולא שותים וכו', כך שביוה"כ זהו כעין תיקון של כל העולם, שלכן אנו כעין מלאכים, ממילא זה כרומז על תיקון עץ הדעת. לכן יוה"כ הוא ביום בו נתנו הלוחות השנים ('יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות'. תענית ל,ב) כיון שהתורה מתקנת את כל העולם להחזירו לקדושתו. וכן הוא יום מילתו של אברהם ('אתיא "עצם" מ"עצם" מיום הכפורים, מה להלן (ויקרא כג, כח): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא", שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו, ומכפר על כל עונותינו, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם"'. פרקי דר”א כט). שגם זה קשור לתיקון העולם, שבאה (המילה) להוריד מתאוות העולם, שהם התווספו לאדם בחטא עץ הדעת (שזה עצם עניין התאות, ובמיוחד בינו לבינה שזהו תאוה גדולה, וכן חטא עץ הדעת נעשה ע”י שחוה החטיאה את אדם, ולכן יש גילוי במיוחד לעניין בינו לבינה, ולכן זה מתגלה בברית המילה). (וכן עצם הברית ביננו לה' מגלה את הקשר הפנימי שלנו לה' [שהיא נשמת ישראל] שעל גביו קיבלנו את התורה). לכן כיון שבא לתקן את האדם יש קשר ליום התשיעי: “בתשעה לחדש בערב" וגו', כרמז להולדת אדם (תשעה חודשי לידה) שבאים לתקן את האדם בעולם, שיעודו להשתמש בעולם ולתקנו, ולכן זה בא לידי ביטוי באכילה: 'דתני חייא בר רב מדיפתי: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה" וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי' (יומא פא,ב). וזה ע"י שמקדש את העולם ולכן בא לידי ביטוי גם בהוספה לקודש: 'לכדתניא (ויקרא כג, לב) "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש" יכול יתחיל ויתענה בתשעה? ת"ל "בערב". אי בערב יכול משתחשך? ת"ל "בתשעה" הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש' (שם). ומי שמחלל את יוה"כ דינו כרת, כמו אדם הראשון שהיה דינו אם יאכל: “ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב,יז), ואם אדם הראשון היה מת אז, ממילא הוא וכל צאצאיו לא היו בעולם, ולכן כנגדו העונש הוא כרת (שזה מיתה ובלא צאצאים). יוה"כ בחודש תשרי בו נברא האדם (דעת ר"א. ר"ה י,ב), ואף לר"י שהעולם נברא בניסן (ר"ה יא,א) [ראה הסברו העמוק של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם בכוח ובפועל', בו הוא מיישב בין הדעות האלו) נראה שכיון שהאדם יעודו בעולם הוא לתקן את העולם, לכן נרמז בחודש השביעי (ואף בפס' נאמר "לחדש השביעי" [כך שזה בא לרמז גם לר”א]) כרמז לעולם שנברא בשבוע הבריאה, שאותו (קלקל ואותו) בא לתקן. לכן גם יוה"כ הוא ביום העשירי לחודש, כרמז על עשרת המאמרות של בריאת העולם שזה מתקשר לחטא ולתיקון: 'בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות' (אבות ה,א). ועוד נרמז ב"לחדש השביעי" ששבע מרמז גם על הזמן בבריאה שבו: 'בשביעית זרק בו נשמה' (פסיקתא דר"כ, כג) שהנשמה היא חלק אלוק, שמקשר לה' וכך יש בו את היעוד והיכולת לתיקון העולם (וע”פ ר”י יש גם כעין רמז לחודשים, כיון שהנעשה ביום שנברא, שבו חטא וכו' יש פרטים על 12 שעות [בפסיקתא שם] ולכן כעין מתדמה ע”י 12 החודשים, ולכן בשביעי מרמז על זריקת הנשמה שבה מתקן את שקלקל [ע”י שמירת התורה בעולם, שמחוברת לנו בשל נשמתנו]). ביוה"כ יש חמשה עינויים כעין רמז שאדם וחוה פגמו בעולם (ולכן מתענים כנגד זה) שנברא בעשרה מאמרות, ולכן כעין מחולק בניהם, ולכן חמש. וכן כנגד חמשה חומשים בהם מתקנים את העולם מחטא עץ הדעת. ואכילה ושתיה נחשבים אחד, אולם הם כעין שנים (כיון שבתענית האכילה והשתיה לא מצטרפים בשיעורים [אצל חולה שאוכל פחות מהשיעור] אלא כל אחד לעצמו), ולכן יש כעין ששה עינויים, שזהו כיום שבו נברא האדם ובו חטא, שזהו יום שישי. וכנגדו גם "יום השישי" ו' סיון: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א) שמתקן את העולם בתורה. ונרמז באות ה' ("השישי") כך גם כנגדו חמשה עינויים. אולי חמשת העינויים הם כנגד דברים שמרמזים לעץ הדעת: איסור אכילה כנגד שאדם אכל מעץ הדעת. איסור אישות כנגד שאשתו החטאתו (וכן התווסף בעקבות החטא תאווה חזקה, שיש בחוזקה מיוחדת באישות). איסור סנדל כרמז שבעקבות החטא התחבאו כששמעו את ה': “וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו" (בראשית ג,ח), ולכן כנגד כביכול ההליכה של ה', אוסרים סנדל השייך להליכה, שהאדם כבר לא בדרגה שלהיות לפני ה', שלכן אדם התחבא שלא כמקודם, כדי שלא יהיה לפני ה', ולכן זה כעין ההיפך מההליכה של ה' (שהוא מתחבא מלהיות לפני ההליכה כביכול של ה'), ולכן איסור סנדל המרמז להליכה. וכן בעקבות החטא נענש וגורש מגן עדן (שם,כד) ולכן באים לתקן ואוסרים סנדל כעין עונש לכפר (כרמז להליכתו שנענש וגורש [וכן לא יכול ללכת חזרה]). ואיסור רחיצה וסיכה זה לענג את הגוף, ולכן נאסר כרמז שבעקבות החטא ראה תאוה בגופו, שלכן "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת" (שם,ז), ולכן ממעטים תענוג בגוף. וכן היה ראוי למות בעקבות החטא, ולכן לא מענגים את הבשר שהיה ראוי לכלות. ולא עובדים ביוה"כ ("וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם") כעין שבגן עדן "ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" וגו' (בראשית ב,טו) והוא לא עשה כציווי, שאכל מעץ הדעת (שנאמר מיד "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" [שם,טז-יז] כך שזה כעין ציווי אחד ארוך) ולכן גורש והוצרך לעבוד: “וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם" (שם ג,כג) [וכן העונש היה קושי בעשיית האוכל, שהאדמה תצמיח קוץ ודרדר ובזיעה יאכל לחם (שם,יז-יט)]. לכן אוסרים מלאכה, שמנתקים את המלאכה הקשה שהיא העונש בעולם, כדי להתחבר למה שהיה בגן עדן שלא היה צריך עשיה ממשית של עבודה: '… לא אמר לעבדה ולשמרה אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה' (פרקי דר"א, יב) שכך ביוה"כ אנו לא עובדים כאחר העונש, אלא מתחברים לקדושה - למעלה שלפני החטא שזהו דבקות בקדושה, כדי לכפר לחטא, כתיקון ע"י דבקות בקדושה שכלפני החטא. לכן ביובל שהוא כעין עולם (שהיובל נקרא עולם ['"לעולם" - לעולמו של יובל'. קידושין טו,א]) שמרמז על תיקון עולם, ביוה"כ העבדים משתחררים והשדות חוזרות לבעליהם (ר"ה ח,ב) כעין תיקון לעץ הדעת (ביוה"כ) שהעונש על עץ הדעת היה על האדם שיתקשה להוציא לחמו, והקרקע שתוציא קוץ ודרדר (בראשית ג,יז-יט), ולכן התיקון שהוא ההיפך, זהו כעין עבד שעובד קשה (כקושי להוציא לחמו) שעכשיו משתחרר, והשדות שחוזרות לבעליהם המקוריים (כמו שהקרקע חוזרת לקדמותה-שהיתה טובה). אולי אפשר שחמשת העינוים הם כנגד העונשים על חטא עץ הדעת: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (שם,יט) לכן לא אוכלים (כמו הקושי להוציא המאכל) ולא רוחצים וסכים, כמו שיהיה בו זיעה (והרחיצה לניקוי), וכן כנגד חזרה לעפר שהגוף כשהוא בעפר נעשים פצעים, שלכן צריך לנקות ולסוך כדי לתקנו. איסור אישות כנגד שהאשה קוללה "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים" וגו' (שם,טז) ולכן כנגד זה איסור הקשור באישות. איסור נעילת הסנדל כנגד העונש לנחש: “... ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (שם,יד), שכנגד שקוצצו רגליו ועכשיו הוא הולך על הגחון (שזהו בגופו), כך מונעים מהליכה נוחה ברגלים, ונותנים לרגל עצמה שתלך על הרצפה (כעין הליכה שנוגעת בגוף אצל הנחש).