בס"ד

ואילו פינו מלא שירה כים

הסיפור שלנו מתחיל לפני כשנה בערך - קצת ארוך אבל בהחלט שווה קריאה.
הסיפור שלנו הוא מסוג הסיפורים ששומעים בספרים של מעשיות או צדיקים גדולים.

קחו לכם דקה או שתיים ותחשפו למשהו שקרה לנו... חודש שלישי. סקירת מערכות מוקדמת הרופא מתחיל את הבדיקה ויש דממה. הוא יוצא מהחדר וחוזר עם עוד שני רופאים. נאמר לנו כי אנחנו חייבים להפיל את העובר היות ויש שני חורים בלב ואצבע שישית ביד ימין. מדברים על שני מומים וסיכוי גדול לתסמונת דאון. ילד מיוחד ועוד אלף ואחד מושגים שלא הכרנו. ההוראה היא חד משמעית- להפיל את העובר.

הילד לא ישרוד חצי דקה בחוץ עם החורים שנמצאו בלבו. בתוך כל ההמולה אושרת ואני בשוק. עיניים דומעות ולא מבינים מה נפל עלינו, ומאיפה הגיעה הבשורה הזאת.

שתי הריונות קודמים, שתי לידות. שני ילדים בריאים ושמחים ועכשיו זה- באמצע החיים.
הרופאים אומרים לנו לעלות לקומה למעלה שם יתדרכו אותנו לגבי הפלה מידית.
לא הסכמנו, ונקבע לנו תור ליום ראשון לבדיקת מי שפיר בדיקה של תסמונת דאון.

לא הסכמנו לשמוע לדברים האלה, פשוט לא הספקנו לעכל. אנחנו אומרים לרופאים
שאנחנו נחליט ונודיע להם בהמשך.

יורדים במעלית- שתיקה רועמת. אושרת מוציאה מהפה את השם של הרב קנייבסקי. "אני רוצה שתלך לרב לקבל ברכה" היא אומרת. "טוב" השבתי. והמשכתי בשתיקה שלי. נוסעים לבית. אחת הנסיעות הארוכות בחיי. נסיעה של עשרים דקות שמרגישה כמו נצח. אני בשתיקתי והיא בשתיקתה.

בערב אני מתקשר לדוד שלי שהוא מקורב לגר"ח קנייבסקי. יום רביעי בערב. "אני בודק לך", הוא אומר. תוך רבע שעה הוא חוזר אליי "ביום שישי בשעה 08:00 בבוקר הרב יקבל אותך אצלו בבית. תהיה מוכן".

רב- שהוא גדול הדור. רב שבשביל להתייעץ איתו מחכים חודשיים שלשה. רב שאנשים מגיעים אליו מחו"ל להתייעץ ולקבל ברכה.

יום שישי השעה 07:45. מחכה בגרם המדרגות שהרב יחזור מהתפילה. והזמן לא זז. הכל מרגיש כמו נצח.

אני נכנס לרב. מספר לרב שיש חורים בלב ואצבע שישית. "אצבע שישית זהו ילד מיוחד". פוסק הרב. ואני במחשבותיי חושב כי כל האוטיסטים שאני מכיר הם ילדים מיוחדים... ביקשתי מהרב ברכה ושאלתי אם לבצע את בדיקת מי השפיר שמחכה לנו ביום ראשון. אני מתקרב לרב. מניח את היד על הסטנד שלו. ואז הרב רואה אותי עם טבעת הנישואין שעל ידי. "חוקות הגויים" הוא צועק. "לא ילבש גבר כלי אשה..." מנמק. ואני בשוק. מה לי ולזה. "אני עובד במקום עבודה חילוני" אני מסביר, שיראו שאני נשוי וכו'. תוך כדי הגבאי של הרב אומר לי להסיר את הטבעת. אני מוריד את הטבעת בידיים רועדות ומכניס את הטבעת לכיס. "לא צריך! אין צורך בזה... תוריד את הטבעת. אל תעשו את הבדיקה והכל יהיה בסדר!  ברכה והצלחה!" הגבאי של הרב מסמן לי לעזוב ואני הולך.

אני יוצא מהרב ונחשף לפניי הרחוב בבני ברק. אני יושב על ספסל ופשוט בוהה בשמיים. אני נכנס לאוטו ונוסע ללימודים. יום שישי. בדרך אני מדבר עם אושרת. מספר לה את שקרה. "אני מוכר את הטבעת ואת הכסף נתרום לצדקה. וניקח עלינו משהו- מה את אומרת?!" "בסדר" היא עונה בקול חלש. "אז נקבל את השבת עשר דקות לפני הזמן. נתחזק במשהו ויהיה בסדר". נפרדנו והמשכתי ללימודים.

סתם נסעתי כי הייתי חייב. לא באמת הצלחתי ללמוד באותו היום. עוברים הימים, חולף הזמן. בתוך כל רצף הבדיקות מבית החולים מתקשרים ושואלים. "נו, מה החלטתם?!" אנחנו ממשיכים כרגיל. ומהצד השני שתיקה רועמת.

אחרי שלשה שבועות לבית החולים. בדיקת אקו לב לראות מה קורה עם הלב של העובר. נכנסים לרופא. עוד לפני שאנחנו מדברים. "אין טעם לבדיקה!" הוא מצהיר. "הילד הזה לא ישרוד שנייה בחוץ..." אתה יכול לבדוק? שאלנו . "אנחנו כבר פה בכל זאת"... טוב נו, הוא אומר לאושרת. "אתם כבר פה..." אושרת עולה למיטה להיבדק. והרופא בשקט. "מה?" אנחנו שואלים. הוא שואל אותנו: "את אושרת יצהרי"? ת"ז כך וכך. אנחנו עונים בחיוב. "אני לא מבין למה באתם"... "מה זאת אומרת?!" שאלנו, לראות מה המצב של החורים בלב.

מסתכל עלינו. "אן שום דבר". "מה אין שום דבר?!" אנחנו שואלים. "אין חורים בלב. כנראה שהייתה טעות." איזה טעות? תבדוק שוב אני מבקש ממנו. "אין חורים בלב הכל בסדר. אתם משוחררים".... אושרת ואני בשוק. מסתכלים אחד על השני ולא מאמינים. עברו רק שלשה שבועות מהרגע שהרב בירך. נס גלוי.

חוזרים לבית בהתרגשות וממשיכים תוך כדי ברצף הבדיקות. המצב מתחיל להשתפר... עובר חודש וחצי. מגיעים לבית החולים לבדיקת סקירת מערכות מאוחרת. מעדכנים את הרופא כי החורים בלב נסגרו. הוא מאשר זאת ומתחילים את הבדיקה. שוב שתיקה. אני מבקש ממנו רק לבדוק את האצבע השישית. לראות שבאמת יש אחת ולא עוד איזה משהו חס וחלילה. הרופא אומר לנו חכו שנייה. בודק. ממשיך לבדוק ואז אומר: "אני לא מבין..." מה אתה לא מבין, מה קרה שמע ישראל?! מה הפעם? "אין אצבע נוספת!, מה??? מהזאת אומרת. אנחנו שואלים. אין אני לא רואה. "אני לא מבין את זה...". אין אצבע שישית, אין חורים בלב יש ילד יש עובר בריא ושלם יש נסים גלויים. דמעות מציפות את העיניים אך הפעם אלו דמעות של התרגשות. דמעות של תודה.

עוברים ארבעה חודשים. ערב שבת קודש ושירה יוצאת לאוויר העולם. כמה ציפייה. כמה אור. כמה אושר. אוי, כמה שחיכינו. ההיריון הזה היה ארוך מדי.

והיום, ארבעים יום אחרי שנולדה, חזרנו מהבריתה, זבד הבת. עשינו פרסום הנס ואמרנו תודה בקול רם ליושב במרומים על המתנה שנתן לנו. ואמרנו תודה על הניסיון שהעמיד אותנו בו. על זה שהכל טוב.

אז זה הסיפור שלנו. סיפור של ניסיון ואמונה, של תפילה וצדקה. של צדיק גוזר והקב"ה מקיים. וזה הסיפור שלנו. הנס הקטן- גדול שלנו. את הסיפורי הללו בדרך כלל שומעים על אנשים רחוקים שלא מכירים על ספרים של רבנים מיוחדים על נסים ונפלאות. ועכשיו, זה הסיפור שלנו. תרגישו בנוח לשתף, לספר ולהתרגש. כי זה באמת מרגש. ותזכרו- נסים קורים. כל יום שעה שעה. הוא למעלה מסדר הכל. גם אם אנחנו לא רואים תמיד.

לעילוי נשמת ר' גבריאל ארביב בן סוזט ז"ל נלב"ע ז' במרחשון התשע"ח
לעילוי נשמת רבי אהרן הכהן בן לאה נלב"ע ח' באדר התשע"ח
ת'נ'צ'ב'ה