פרשת  כי תצא - אכילת  גפן  בכֶרֶם רֵעֶךָ - באילו תנאים?

מאת: אהובה קליין.

אחד הנושאים בפרשה : כיצד  ינהג אדם בבואו אל הכרם ,או אל הקמה של רעהו? כדברי הפסוק: כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ; וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף, עַל קָמַת רֵעֶךָ.   [דברים  כ"ג, כ"ה]

השאלות הן:

א] מיהו האיש הבא אל כרם ,או אל קמת רעהו וכיצד נוהג?

ב] מדוע נסמכה  פרשה זו לפרשת נדרים?

תשובות:

האיש הבא אל הכרם, או אל הקמה.

על פי רש"י :מדובר ,בפועל העובד בכרם- מותר לו לאכול ענבים כמה שירצה אך לא יאכל אכילה גסה. רש"י מסתמך על הברייתא [ב"מ, פ"ז]  אכילה גסה-  זוהי אכילה שאדם אוכל לאחר שכבר שבע.

מהמילים: "ואֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן" רש"י לומד: שהתורה לא התכוונה, אלא לפועל שהגיע אל הכרם , בשעת בציר- בזמן שהוא ממלא את  סליו של בעל הבית,  אבל  אם הוא בא רק לעדור את האדמה בכרם- אינו אוכל מן  הגפן. כן האמור, על הבא אל קמת רעהו - שבא אל תוך שדה המצמיחה דגן ושיבוליה ניצבות –זקופות ומוכנות לקצירה, רשאי הפועל לקטוף מְלִילֹת.  מלילה- היא : ראש השיבולת הנקטפת ביד באופן מועט- כמו שנאמר : "וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת    יִמָּלוּ". [איוב, כ"ד, כ"ד] אך נאסר על הפועל להניף חרמש על התבואה- כי בכך הוא לוקח  כמות מרובה מידי.

רבינו בחיי מסביר: "וְאֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן"- אסור לפועל למלא את הסל בגפן משום איסור של גזל, אלא התורה התירה לאכול- כנגד הנפש המתאווה- היות והוא עסוק בבציר וטורח בפרותיו- אם התורה לא הייתה  מאפשרת לו לאכול בהיתר ,ישנו חשש שיאכל באיסור. לכן התירה התורה לאכול עד שישבע . כמו שכתוב: "צַדִּיק--אֹכֵל, לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ"; [משלי י"ג, כ"ה] והוא הדין בקמה שמותר לפועל לקטוף בידו מלילות, אך חרמש לא יניף על התבואה.

רש"ר:  מבהיר: כי אין מדובר בכניסה אקראית אל הכרם, אלא בכניסה רגילה של פועלים וכפי שכתוב  במסכת: "בבא מציעא [פ"ז] דבר זה נלמד מן הפסוק : "ביוֹמוֹ תִיתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא-תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ", ושם הכתוב  מדבר על שכרו של הפועל.

הכתוב מזכיר כי  גם כשהפועל נמצא שם עם ה"כלי" ו"חרמש"- הכלי משמש לאיסוף היבול והחרמש משמש לקציר התבואה- מותר לו לאכול מהפירות בעודם במחובר לקרקע, אך  למעשה, בדומה ל"שור בדישו" מותר לו לאכול בפירות שעובד בהם גם לאחר שנתלשו, או נקצרו ונאספו. אך עניין זה מוגבל רק  לגבולות שהכתוב  קובע-  ומדובר  רק ב"דבר שגידולו מן הארץ", לדוגמא: כרם, קמה ,דיש.

ממשיך  רש"ר ואומר:

"והיא מתחילה "במחובר" רק כאשר הטבע כבר סיים את עבודתו "בשעת גמר מלאכה"- האדם עומד מוכן בכליו ובחרמשו לקחת לעצמו את מה שהטבע השלים, הזכות לאכול בתלוש נמשכת רק כל עוד הפירות דומים ל"דיש" וטרם הגיעו לשלב שהם מוכנים  לשימוש האדם ,ומשנגמרה מלאכת הפירות ובכך התחייבו במעשר או בחלה, תמה זכות הפועל: "בתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו"

למעשה הפועל רשאי לאכול מהיבול-  הן בתלוש והן במחובר רק כאשר הפירות הגיעו באופן טבעי להבשלתם ורק במשך אותו זמן שהפועל עוסק בהבאתם לגמר מלאכתם והכנתם לשימושו של האדם. לא לפני זה ולא אחרי זה. אלא רק  כאשר האדם [בעל הכרם, או השדה]נמצא במצב שהוא עלול לחשוב:  שהכול שלו ושייך לו בלבד. התורה  מלמדת את  בעל הקרקע מה הם זכויותיו ומה זכויותיהם של פועליו.

בנוגע לאופן האכילה: יש לאכול את הענבים ולא למצוץ אותם ,לא יאכל אכילה גסה. גם אסור לו לסחוט את הענבים ולזרוק את השאר, אסור לו לאכול את הפירות מתובלים במטרה לאכול יתר על המידה, אלא  מותר לו לאכול רק עד שישבע ולא יותר מזה.

בנוגע למילה: "מְלִילֹת"- לפי מה שנאמר במסכת ביצה [י"ב] "מוללין מלילות ומפרכין קטניות" הכוונה: "מלל"-  פירושו- הוצאת הגרעינים מתוך השיבולים ולכן,  "המְלִילֹת"- הם הגרעינים ללא קליפה.

ספר החינוך אומר  הסבר דומה לדברי רבינו בחיי ושואל מדוע  היה צריך לאסור על הפועל למלא את הסל בגפן?

התשובה: הפועל עשוי לחשוב שלא יחטא –אם ייקח מגידולי  הקרקע בשעת הבציר, או הקציר, לפי שטבעם של בני אדם שאינם  מקפידים על איסור זה, אלא  מתייחסים לכך כמו שיש להם דברים בבית ,לכן הקב"ה מרבה באזהרות , היכן שהכישלון מצוי כמו שאמרו  חכמים ז"ל בגמרא [ סוף מסכת מכות]" רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה  ומצוות"

הקשר לפרשת נדרים.

על פי דעת מקרא: נסמכה פרשת הנדרים לאיסור החל על האדם למלא את  הטנא בגפן - מהטעם: שהרי  כאשר האדם נודר נדר- מחייב לשלם משלו. וכאן באה המצווה להזהיר: שלא ייקח משל אחרים ויש כאן גם קשר ליציאה למלחמה- המתואר בתחילת פרשת כי תצא: לפי שדרך  היוצאים לקרב- להיכנס לכרמים ולשדות ולקחת לתוך סליהם מן היבול ואף נוהגים להשחית את תבואת הארץ, לכן מצווה התורה: שאם האדם מגיע לכרם בין אם הוא פועל, או באופן אקראי - שייתן את דעתו לא לגזול ולא להשחית את תוצרתה של האדמה.

 בנוסף להסבר זה ,דעת מקרא סובר:

רצתה התורה לנטוע מידה טובה בבעל השדה , או  בעל הכרם, שפועל הבא לעבוד בשדהו, בין אם בוצר ענבים, או עוסק בקציר התבואה בקמה ,יתייחס אליו בעל הבית בעין יפה ויאפשר לו לאכול מן הענבים –עד שישבע. לפי שטבעו של נפש  כל חי - כאשר רואה פירות- מבקש לאכול מהם.

לעניות דעתי - ישנו קשר גם לפרשת שופטים ,שם התורה מזהירה לא להשחית את עץ השדה וכאן התורה מזהירה - לא לגזול ולהשחית בכרם, או בקמה..

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק: כי מטרת הכתוב- להציב גדר לבעל הבית שלא יגרע ולפועל שלא יחסר לחמו- וכל אחד  יהיה לו חלק שלם והשלום ישרור ביניהם.