"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך (כא, י)

איזו מלחמה? מלחמת היצר. "אדם חושב, הנה חזרתי בתשובה, זהו, עכשיו תהיה לי מנוחה מהיצר הרע, אני קדוש, אין לי מחשבות רעות, הכל בסדר, אבל אח"כ הכל מתחיל לבוא לו מחדש, ואז יש לו משבר וכל זה למה? כי הוא לא יודע שהמלחמה היא למאה ועשרים שנה" (מורנו הרב)

חיים של נתינה וחסד

כשהתורה הקדושה אומרת בפרשת השבוע "כי תצא למלחמה על אויביך", היא מתכוונת למלחמת היצר, שהיא המלחמה הכי קשה והכי ארוכה, מלחמה למאה ועשרים שנה! התחליף לתענוגות השקריים והדמיוניים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות. אהבה כנגד תאווה. נתינה כנגד לקיחה. אהבת הזולת כנגד אהבה עצמית. העונג שאדם זוכה לו כאשר הוא נותן גדול פי כמה מהעונג לקבל. כשאדם חושב קודם כל על הזולת, הוא הכי קרוב לה'.

אנחנו כל הזמן חושבים מה טוב לנו, ומתאים לנו, והסגנון שלנו, וקשה לנו עם אחרים, יש לנו כמה אנשים שאנחנו סובלים אותם, ואת האחרים לא כל כך סובלים, הולכים לצד השני כשרואים אותם מרחוק, אבל התורה לא חושבת ככה. אתה לא יכול לאהוב את החברים שלך, אז אומרים לך זו מצווה. לפני כל  פעם שאתה מתחיל להתפלל אתה צריך להגיד "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". וגם אם בינתיים אתה רק אומר את זה אבל לא מרגיש את זה, זה גם דבר גדול, כי לאט לאט זה חודר. כי בסוף תתבייש: מה  אני סתם אומר ולא מקיים?!

ואהבת לרעך כמוך זה להרגיש את הצער של השני,  לא לחשוב רק על הצער שלי. כשמרגישים את הצער של השני אז גם את הצער שלי מקבלים אחרת.

הקב"ה ברא את העולם מחמת רחמנותו. הוא רוצה עולם שבו נרגיש את הרחמנות שלו. ואיך נרגיש רחמנות בעולם אם לא נתחיל לרחם אחד על השני? אם לא נלמד לצאת קצת מעצמנו ולהתחיל להסתכל מסביב, אם לא נלמד לראות איפה צריך אותנו? צריך לעזור לזולת, לעשות למענו, הרחמים והסיוע של יהודי לזולתו היו תמיד לשם עולם. זה דבר כזה מינימאלי , ופשוט, קיומי, בכלל לא צריך להגיד על זה דברי תורה. אין דבר שמקרב אותנו אל ה' יותר מאשר אהבת הזולת. אתה מגלה את הבורא ב"בוקר טוב" שאתה אומר לשני, ב"ברוך תהיה", בחיוך מעודד, בטפיחה על השכם, בכל גלוי של אהבה, של כבוד, של התחשבות בזולת. מי שרוצה שה' ישכון לו בלב, לא יכול להתעלם מהאחים שלו.

אתם באמת אוהבים אותי? אז קודם כל אני רוצה מכם שתאהבו את החברים שלכם. יש לך פה חבר, ופה אח, ופה בן משפחה, ופה בן זוג, ופה שכן, ופה זה וזה וזה וכולם הם אלוקות, כולם הם חלק אלוק ממעל, אז קודם כל תאהב את הילדים שלי. אתה יודע שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל, תתחיל לאהוב אותו. לא הצלחת לאהוב אותו, תבקש, תתפלל , אנא ה' תעזור לי שאני אוהב כל יהודי, שאני תמיד אזכור שכולם הם ילדים שלך, גם אלה שקשה לי איתם.

תקבל את השני כמו שהוא, לא כמו שאתה רוצה שהוא יהיה.  תלמד לכבד את המסלול שהוא צריך לעבור בחיים. הקב"ה ברא אותנו שונים אחד מהשני. כל אדם הוא יצירה יחודית והוא שונה לחלוטין מזולתו. "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעתם שווה זה לזה" (במדבר רבה כה). כשם שלא מפריע לך שפרצופו של הזולת שונה מפרצופך, כך אין סיבה שדעתו השונה של חברך תפריע לך. זאת התשובה לשקרים ולדמיוניות שהיצר הרע מנסה "למכור" לנו. חיים של נתינה וחסד. חבור עם כל הטוב והיפה שבחיים.

מתוך הפרשה: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח" (כד,ה).

צא וראה עד כמה מקפידה התורה על אושר האשה הנשואה, שבמצווה מיוחדת פטרה את החתן מכל חובות היחיד כלפי הציבור. כל תפקידו לשמח את אשתו. אשה שמחה זה הברכה של הבית. "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא בשביל אשתו". וככה עם השכנים, וככה עם החברים, רק לשמח, רק להעניק. אתה צריך להחליט, אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה, בלי לצער אף אדם, גם מי שפגע בי, אני אל אצער אותו, אדרבא , אסלח ואמחל לו.

והאשה – מעל הכל. כבוד האשה צריך להיות כל רגע מול עינינו. הגאון רבי אליהו דלסר, המשגיח של ישיבת פוניבז', בעל 'מכתב מאליהו', נוהג היה לקדש בגביע המכיל את השיעור הקטן של הגאון רבי חיים נאה (86 מ"ל כמניין כוס). עם זאת החל מהשבוע של פטירת רעייתו, החל לקדש בגביע המכיל את השיעור הגדול של ה'חזון איש' (150 מ"ל כמניין כוס הגון). כאשר נשאל המשגיח לפשר שינוי זה, שכן אם מלכתחילה חשש לדעת ה'חזון איש' היה עליו לקחת תמיד כוס המכילה את השיעור הגודל, ואם אינו חושש לסברת ה'חזון איש מדוע משנה הוא? את תשובתו יש לחרוט על לוח ליבנו, וכך ביאר את הנהגתו המופלאה: "הגביע בשיעור הקטן היה של חמי ז"ל. בכדי לכבד את רעייתי , הקפדתי לקדש בגביע זה. ואילו לאחר פטירת רעייתי, כאשר הוסר הטעם לקדש עליו, ראיתי לנכון להחמיר לדעת ה'חזון איש'. הוסיף רבינו ואמר בשנינות: "כיוון שחייב אדם להיות זהיר בכבוד אשתו, לכן עדיף לקדש בשיעור הקטן, כדי לזכות בשיעור גדול של כבוד האישה".

התורה הקדושה מצווה אותנו בפרשת השבוע: "מוצא שפתיך תשמור" (כג,כד). אסור לך לדבר בגנות הזולת. אפילו אם אמרת דברי אמת, אם זה פוגע בכבודו של הזולת אז אסור לך.  צריך ללמוד מאותן ____כל ימי חייהם מלהוציא מילה בגנות הזולת, וגם נמנעו מלהקשיב לאימרות שליליות על הזולת. במקום דברי רכילות נלמד זכות על יהודים, נחשוב עליהם מחשבות טובות, נגביר אהבת ישראל ונקרב לבבות. אם נסתכל על עצמנו ניראה שיש לנו מספיק מה לתקן, ומפסיק מה לעבוד, אז מה יש להתעסק עם אחרים?! לבזבז זמן יקר שהוקצב לנו לתיקון של עצמנו?!

העולם עומד על סליחה ומחילה. אדם שמוחל וסולח לחברו , עליו העולם עומד. כי למחול ולסלוח למי שפגע בנו, הכאיב לנו, ציער אותנו, זה כמעט בלתי אפשרי. זה כל כך קשה שהתורה הקדושה מצווה אותנו: "לא תקום ולא תטור". מה' נקימה? כמו שאתה עשית לי, ככה אני מחזיר לך. כמו שהכאבת לי כך אני אכאיב לך. כמו שמנעת טוב ממני, שיכולת לעזור לי ולא רצית, כך אני אמנע ממך. ונטירה? אדם מיטיב אומנם למי שלא היטיב לו אך הוא לא שוכח, הוא עדיין שומר טינה. צריך למחול, לסלוח, למחוק מהלב. מה הוא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא רחום אף אתה היה רחום. נכון, זה קשה, אך אם הקב"ה דורש מכל אחד ואחד מאתנו למחול ולסלוח, זה סימן שאנחנו יכולים. כי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו לדרוש מהם דבר שהוא למעלה מכוחם.

בורא עולם ברחמיו האינסופיים בורא לנו בכל פעם הזדמנויות חדשות. לרחם, לותר, לסלוח.

הויתור זה כלי נשק מופלא, ענק מימדים, שיוצר בכל מקום שמשתמשים בו אוירה של נעימות ואושר. עם הויתור שומרים על שלום בית, פותרים סכסוכי שכנים, עם הויתור מתחברים מיד אל ה'. כשם שכששני ילדים באים אל אביהם וכל אחד מתלונן על השני והאב לא מצדד בעמדתו  של אף אחד מהם, מה שהוא רוצה זה שיחיו בשלום ויפסיקו לריב אחד עם השני, כך אבינו שבשמים. מצפה מאיתנו שנוותר בבית, נוותר בבית הכנסת, נוותר לשכנים בבנין, כך נחסוך אינספור מחלוקות קטנות ומיותרות שמרבות שנאת חינם בינינו, צריך לוותר קצת על הכבוד שלנו כדי לעשות נחת רוח לקב"ה, להתפשר כדי לא לצער אותו יתברך.

יש לנו איזה נטיה טבעית להתמקד בחסרונות של הזולת ולהדחיק הצידה את מעלותיו. גם כשמגלים איזו מידה חיובית אצל השני ומתקשים להתעלם ממנה, משתדלים לקרר את ההתלהבות כשמוצאים אי אלו חסרונות שמאפילים עליה... כשאוהבים , לא רואים את הפגמים. ככל שאדם ירגיש את עצמו יותר קרוב לרעהו, כך יעלמו כל פגמיו וחסרונותיו של הזולת. אהבה זה חובה. אין חובה יותר גדולה מזו. להרבות במילים טובות אחד לשני. במילים שמשמחות את הלב. הורים  צריכים להרבות באהבה  ובמילים חמות לילדים שלהם. ילדים אחרים פוגעים בהם, מביישים אותם, וכשבאים הביתה וזוכים לתמיכה, לאהבה, זה ממש מרפא אותם. וככה בין בני זוג, ועם שכנים, ועם חברים, אין לנו את הפריוולגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים. אי אפשר ואהבת את ה' אלוקיך בלי ואהבת לרעך כמוך.. אם רוצים את ה', צריך להשקיע באהבת הבריות. אנחנו כל כך אוהבים את ה', שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אבל אם מתחילים לפנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, או לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה, אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' יותר.  קל וחומר כשעושים חסד עם האדם.

לעיתים האדם , כשנפטר לו קרוב משפחתו ל"ע, חוכך הוא בדעתו, כיצד יוכל להועיל לאותה נשמה, ומה הכי כדאי לעשות עבורה, כדי שבעולם האמת ישמש הדבר עבור אותו נפטר.. סיפר הרב ב.ק. שליט"א: כאשר ישב הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל שבעה על פטירת בתו הרבנית זילברשטיין ע"ה, ניגש אליו יהודי ושאלו: "לאיזה עניין ראוי ביותר לתרום ממון, כדי שיהיה עילוי לנשמה, האם יש עניין בכתיבת ס"ת והכנסתו לבית הכנסת כדי שיקראו מתוכו ויהא זה עילוי לנשמה?" התבונן בו רבינו והשיב: "הטוב ביותר לעילוי נשמה הוא לתרום את הממון לאלמנה שצריכה לחתן את בנה!"

הכי קשה זה קנאה. כשאתה עושה את המצוות לכבוד ה', אז אתה שמח בהצלחה של השני אתה לא מקנא בו כי כל המטרה שלך היא לעשות נחת רוח לבורא ומה זה חשוב אם זה בא ממך או מיהודי אחר? העיקר שיש נחת רוח לה'. אם אתה מקנא בשני, אם אתה סובל כשהוא מצליח, זה כאלו את הרוצה למנוע תענוג מה' וזה מראה שבעצם אתה עושה את המצוות לכבוד עצמך, לא לכבוד ה'. צריך לשמוח בהצלחה של כולם כי ההצלחה של כולם זה השמחה של ה'.

אין דבר שמקרב אותנו אל ה' וממילא אל השלימות שלנו יותר מאשר אהבת הזולת. כשהנשמות מתחברות, מייד מרגישים את ה'. ומתי הן מתחברות? כשיש גילוי אהבה בין בני אדם. הדרך הזו של אהבת הזולת מקצרת מרחקים ומביאה לקירוב נפלא לבורא, דרך שהופכת את היהודי לבן בית אצל הקב"ה. צריך לרומם את השני, להתפעל ממנו, ללתת לו כוח במילים שאנחנו אומרים לו.

אנשים מחכים לחיוך, למילה טובה, הם נהפכים ברגע אחד למשהו אחר.

אדם הולך עם חיוך הוא ממש מחייה אנשים ואם אנחנו נחייך, גם הקב"ה יחייך.

אהבת ישראל זה מעל הכל. האחדות שלנו זה הסוד שלנו. עשרה יהודים מתקבצים יחד, הם מורידים שכינה, זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. כמה שיהיו שונים אחד מהשני, יש איזה חוט דק וסמוי מן העין שמחבר בין כולם. אהבת חינם היא זו שתקרב את הגאולה. אין לנו את הפריוילגיה הזו להיכנס לתוך הקונכיה של עצמנו. צריך לזכור שכל יהודי הוא עולם מלא, נשמה יהודית החצובה מכסא הכבוד שירדה לעולם הזה לצורך תיקונה המושלם עלי אדמות ואיפה שאני רק יכול, אני חייב להושיט לו יד ולעזור לו. כמו בסיפור הבא:

רד עלה, עלה ורד

הסיפור שלי התרחש לפני מספר חודשים, בעת נסיעה שלי למירון. נסעתי באוטובוס של חברה פרטית, לא של אגד או דן, שמפרסמת מפעם לפעם נסיעות לריכוזים חרדיים ולמקומות הקדושים.

התמקמתי באיזור אמצע האוטובוס, הרכבתי אוזניות והתחלתי להקשיב לשיעור. אל האוטובוס עלתה משפחה. ליתר דיוק, אישה וארבעה ילדים, שהקטן מהם היה על זרועותיה. הם התיישבנו שני ספסלים מאחוריי. ואז, עלו לאוטובוס שלושה נערים קולניים, פרועי שיער ופרועי התנהגות, התיישבו בשורה שמאחוריי וכבר עם תחילת הנסיעה הם החלו לדבר בקולי קולות.

אך הבעיה לא נגמרה בטון הדיבור שלהם אלא בתוכן הדיבור. אני לא יכול לחזור על הביטויים שנאמרו שם, אני יכול לומר שהם לא התאימו בכלל לילדים חרדים וגם לא דתיים ולמען האמת, לא לילדים באופן כללי.

לאחר עשר דקות בלתי נסבלות של נסיעה, שמעתי את האם, פונה אל הנערים ואומרת להם בשיא העדינות: "אני מאד מבקשת מכם שלא לדבר דיבורים כאלה. זה ממש לא מתאים". הם פשוט צחקו לה בפנים. אחד מהם אמר בשיא החוצפה: "אז יש לך בעיה גיברת. האוטובוס הזה שייך לכולם, וזכותנו לדבר מה שבא לנו". היא ענתה להם: "להפך, דווקא משום שהוא שייך לכולם ולא רק לכם, אני מבקשת מכם לכבד את כולם ולא לדבר כך". אך הם רק הגבירו את הדציבלים  ואת חומרת הדברים. בשלב זה, הסתובבתי לכיוון שלהם ונתתי בהם מבט, הם החזירו לי מבט מחוצף ואחד מהם אמר: "הלו סובב, סובב ת'ראש ומהר, לפני שאני אסובב לך אותו". הוא בפירוש נראה כמו שמי שבאמת יעז לבצע את זה, לכן סובבתי את ראשי (בעצמי...) והמשכתי לשמוע את השיעור באמצעות האוזניות, למרות שדמי רתח בקרבי. ואז, ברמזור שלפני הכניסה לכביש שש, אני שומע את האישה אומרת לילדיה: "ילדים יקרים אתם מבינים שאנחנו לא יכולים להמשיך לשמוע דיבורים כאלה, לכן אנחנו כעת נרד מהאוטובוס".  היא קמה , נגשה לנהג ואמרה שהיא רוצה לרדת. הנהג (שבינתיים ביצע את הפנייה לכביש שש), אמר לה: "גברת אני חושב שאת עושה טעות, אם תכננת לנסוע למירון, פשוט תמשיכי איתנו. את לא יכולה לרדת כאן באמצע שום מקום, לא למירון ולא חזרה הביתה". האישה ענתה לו בלי להתבלבל: "בשבילי ובשביל הילדים שלי, עדיף כרגע ללכת לשום מקום. כי כמו שזה נראה, האוטובוס הזה, מוביל אותנו היישר לגהינום..." הנהג אמר לה: "אני מבין אותך, אבל לא חבל?, והיא עונה לו: "תודה שאתה מבין אותי, אבל זה ממש לא חבל, לו היית יודע כמה אני משקיעה בחינוך הילדים שלי, היית מבין, שגם אם נישאר כאן בכביש במשך שבועיים, זה שווה. אבל אני מודיעה לך שבעזרת השם לא נישאר כאן אפילו שעה". הנהג נכנע, פתח את הדלתות והאישה וילדיה ירדו מהאוטובוס במקום בטוח יחסית, מיד לאחר הפנייה לכביש שש.

והנערים, הם הבינו בדיוק מה אירע, אבל נראה שזה בכלל לא היה איכפת להם. להפך. הם נהנו מעצמם ומהבלאגן שעשו, והגבירו את ההשתוללות וניבולי הפה שלהם. האוטובוס את עצר להפסקה. חלק מהנוסעים ירדו לקנות שתייה או להתאוורר, גם שלושת הנערים. אני נותרתי באוטובוס . לא היה לי מה לחפש בחוץ. כעבור רבע שעה היו כולם בשנית על האוטובוס. חוץ מ ניחשתם נכון? שלושת הנערים כמובן. התיקים שלהם נותרו באוטובוס אבל הם? פשוט לא חזרו. הנהג החל לצפצף, חלפו כמה דקות והנוסעים החלו להתמרמר על העיכוב. הנהג אמר: "נחכה עוד כמה דקות ואם הם לא יחזרו ניסע". ה"כמה דקות" הללו, התארכו לכדי רבע שעה, במהלכן ירד הנהג פעמיים לחפש אחר שלושת הנערים. אך אז, נגשו כמה נוסעים לנהג, והודיעו לו שאם לא ימשיך בדרכו, הם יתלוננו עליו. האוטובוס נסע לדרכו בלי שלושת הנערים. כעבור שלושת רבעי שעה נוספים הגענו למירון.

אני יורד מהאוטובוס, ומול עיניי, מה אני רואה, אם לא טנדר שהגיע עוד לפנינו, וממנו יוצאים כמה ילדים שנראו לי קצת מוכרים? ומי יוצאת אחריהם אם לא האמא שלהם...? זו הייתה המשפחה שירדה באמצע שום מקום, בכביש שש. הם עוד הגיעו כמה דקות לפנינו... "איך הגעתם לפה?" אני שואל. הילדים ענו: "דוד שלנו לקח אותנו". "איך דוד שלכם נכנס לסיפור הזה פתאום?" אני ממשיך להקשות. האם השלימה את התמונה:

מיד כשהאוטובוס נסע משם, שאל אותי אחד הילדים: "אמא מה נעשה עכשיו'? ואני עניתי לו 'אני לא יודעת מה נעשה, אני רק יודעת שכבר עשינו את הדבר הנכון. כעת תראו איך רבי שמעון בר יוחאי עוזר לנו". לא הספקתי להשלים את המשפט ופתאום הנייד שלי מצלצל. על הקו היה אח שלי. אני אומרת לו: "מה שלומך", הוא אומר לי: "הכל טוב ברוך השם, אני בדרך למירון". אני אומרת לו: "מה פתאום בדרך למירון", והוא עונה לי : "לא יודע. סתם קיבלתי חשק לנסוע למירון". אני אומרת לו: "זה לא סתם. אתה יכול לומר לי איפה אתה עכשיו?" "אני ברמזור לפני כביש שש. זה בכלל אומר לך משהו?" ,כן", אמרתי לו. "זה אומר לי שרבי שמעון בר יוחאי הושיע אותי עוד לפני שהגעתי אליו" "הלו", הוא אומר, "אחותי, הכל בסדר איתך?, "תיכנס לכביש שש", אני אומרת לו, "ותוכל לראות אותי עם הילדים שלי. אנחנו נוסעים למירון". כמה דקות לאחר מכן הוא עצר לידינו, ואיך  שנכנסתי לרכב עם הילדים, אמרתי להם: ,ראיתם שלא מפסידים אם מוסרים נפש על החינוך?

התנצלתי בפניה ובפני הילדים שלא עשיתי כלום כדי לעצור את הנערים הללו. היא אמרה לי: "מזל שלא עשית כלום. הם מסוגלים להכות אותך, וגם היו מוציאים ככל הנראה מילים יותר גרועות ולא היינו מרוויחים כלום". אמרתי לה: "חשוב לי שאת והילדים שלך תשמעו מה קרה אחרי שירדתם". הם התכנסו סביבי , ואני סיפרתי להם שהנערים הללו ירדו מהאוטובוס ב'בת שלמה' ולא חזרו אליו עד הרגע הזה! הם היו בהלם. לקח להם זמן עד שעיכלו את המידע, ואז אמרה האישה: "אנחנו נצטרך להתפלל עליהם שלא יקרה להם כלום וגם שיחזרו בתשובה". בשלב זה הגענו לציון וכל אחד מאיתנו הלך להתפלל.

על פי התכנון ניתנו לנו שעתיים להתפלל ולאחר מכן היינו צריכים לחזור לאוטובוס . במהלך השעתיים הללו, אמרתי את כל ספר התהילים, ובפירוש חשבתי גם על הנערים הללו, שקצת דאגתי להם וכמו כן התפללתי שיחזרו בתשובה. השעתיים חלפו.

חזרנו לאוטובוס , התמקמנו. גם האישה וילדיה עלו לאוטובוס, משום שאחיה המשיך לכיוון רכסים. האוטובוס מתחיל לנסוע, וביציאה מהיישוב מירון, לפתע מגיע מולנו רכב חבוט וממנו יוצאים...

... שלושת הנערים. הם זיהו את האוטובוס והנהג, יצאו מהרכב ורצו לכיוון האוטובוס. הנהג פתח להם את הדלת. האמת, שהם נראו מאד נסערים. כולנו חששנו ממה שהולך לקרות כעת. אך למראה המזל, המאבטח בכניסה ליישוב, ראה משהו חריג והחליט לגשת גם הוא... אפשר לומר שהנוכחות שלו די הרגיעה אותם. "למה ברחת לנו?" שאלו בכעס. "למה לא הגעתם אחרי רבע שעה", ענה להם הנהג. "כי התעכבנו . אבל לא בורחים", הם ענו.

כאן צעדתי אליהם (תוך כדי שאני שומר על הקשר עין עם המאבטח...) ואמרתי להם: "תקשיבו לי. בהלוך אני שתקתי, אבל כעת לא אשתוק. לשאלתכם, כל נוסעי האוטבוס חיכו לכם למעלה מרבע שעה נוספת על הזמן שניתן להפסקה. הנהג יצא פעמיים לסריקה, אבל אתם פשוט נעלמתם. אז אם יש לכם טענות תבואו רק אל עצמכם".

הם רצו לענות לי. ועל פניהם זה נראה שזה הולך להיות תשובה בלי מילים. כזו שמרגישים.... אבל הנוכחות של המאבטח, ואולי הנשק שלו, שכנעו אותם שזה לא רעיון כל כך טוב...

"כעת רציתי לשאול אתכם משהו אחר", אמרתי. "לא חשבתם שיש איזה קשר בין מה שקרה לכם, למה שעשיתם לאישה וילדיה שבגללה נאלצו לרדת באמצע כביש שש?" נראה היה שהשאלה הייתה במקומה. לפתע לא היה להם מה לענות. "חשבתם על זה?" שאלתי שוב. "האמת כן, אמר אחד מהם, היה דיבור על זה בינינו לבין עצמנו, שלא יפה איך שהתנהגנו, שאולי זה שהאוטובוס ברח לנו זה עונש על מה שעשינו להם".

יכול להיות שרבי שמעון בעצמו גרם לכל העניין הזה? אולי רצה לרמז לכם שהוא לא כל כך רוצה אתכם אצלו?" "הלו, תשקול מילים, אמר אחד מהם. "אני שוקל אני שוקל, אמרתי" (עם מבט מלא משמעות למאבטח...) ואז הוספתי :"אתם יודעים מה? אם אוכיח לכם שרבי שמעון בכבודו ובעצמו התערב בעניין הזה, האם אתם תיכנסו אליו תבקשו יפה סליחה ותחזרו בתשובה? "איך תביא הוכחה"? שאל אחד מהם. "בואו תעלו לאוטובוס ותראו בעצמכם את ההוכחה", אמרתי. "אתם ממילא צריכים לעלות, כדי לקחת את התיקים שלכם,. הם עלו לאוטובוס. ממש לא הבינו מה אני רוצה מהם. הם התקדמו עד שהגיעו לאמצעו של האוטובוס, ואז... הם רואים מול עיניהם את האישה וארבעת ילדיה... "מה הם עושים כאן." אמרו לי. "איך בכלל הם הגיעו לכאן". "תתפלא", אמרתי. "אבל רבי שמעון דאג שהם יגיעו אליו עוד לפני שאנחנו הגענו לכאן עם האוטובוס". "אין מצב", אמר אחד מהם. "הם ירדו באמצע שומקום. איך הגיעו לפניכם?" "הדוד שלנו בדיוק עבר שם במקרה חמש דקות אחרי שירדנו מהאוטובוס בגללכם ולקח אותנו עד לכאן", אמר הילד הגדול. "אני לא מאמין", אמר אחד מהם. השניים האחרים נראו המומים לגמרי. "ומה התפללתם אצל רבי שמעון?" אני שואל את הילד שאלה רטורית, הילד קצת התבייש אבל העז בכל זאת: "התפללנו שלא יקרה לכם כלום ב'בת שלמה' ו... גם שתחזרו בתשובה". המילים הללו עשו את שלהם . הנערים הקשוחים התרככו לגמרי.

"אז מה עושים עכשיו? שאל אחד מהם. "אני אדבר עם הנהג, על מנת שידבר עם הנהלת החברה, כדי שיאפשרו לכם לחזור באוטובוס אחר של החברה, בעוד שעתיים. בינתיים, תיכנסו לרבי שמעון, תבקשו ממנו סליחה כמו  שהבטחתם, ותקבלו על עצמכם לחזור בתשובה. אתם בטח באים מבתים טובים, זה יעשה טוב לכולם,. כך אמרתי. ואז הוצאתי מאה שקלים ונתתי להם, "זה בשביל שתקנו לעצמכם כמה דברים". הם הודו לי מאד ולקחו את התיקים שלהם. ואז עצרתי אחד מהם ומסרתי לו את מספר הנייד שלי. אם תרצו תוכלו להתקשר אליי". אמרתי. ואז הם ירדו מהאוטובוס עם התיקים ונפרדנו. הנסיעה חזור, התנהלה בהתרוממות הנפש. כל נוסעי האוטובוס ראו מול העיניים פלא של ממש. מסירות נפש של אם למען חינוך ילדיה, סייעתא דשמיא בעליל, וסגירת מעגל עם הנערים.

אך עדיין לא נסגר המעגל. כעבור יומיים הנייד שלי צלצל. על הקן היה אחד הנערים. הוא סיפר שכל הסיפור הזה ממש נגע לליבם והם רוצים להיפגש איתי. נפגשתי איתם, הם באמת באו מבתים טובים והתקלקלו כל אחד מסיבתו הוא, אבל עדיין היה להם את מה שהתחנכו. הנסיעה הזו לרבי שמעון, הזיזה לשלושתם משהו בלב, הם החליטו לתפוס את עצמם. סידרתי להם ישיבה טובה לנושרים, הם נקלטו בה ועושה רושם שהם עושים חיל. יש עוד כמה פרטים מעניינים בקשר אליהם, אך אותם הבטחתי שלא לספר. זה הסיפור, ועוד היום איני יודע ממה יותר להתפעל. האם מהנס הכפול של רבי שמעון – העובדה שהאישה וילדיה הגיעו לפנינו והנערים שעתיים אחרינו. או ממסירות נפשה של האישה הזו, שלא עשתה שום חשבון, ירדה באמצע שום מקום בשביל שילדיה הטהורים לא יקשיבו לדיבורים שאינם הולמים.

אני הייתי מחבר בין שניהם. המסירות של האישה היא הסיפור האמיתי, והניסים של רבי שמעון הגיעו רק בזכות מסירות זו.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להבין שלבד אני לא יכול, שתמיד אני צריך אותך, שרק אתה יכול להושיע אותי, שיש מצבים בחיים שנראים לי בלתי אפשריים, שאין מה לעשות, ובמקום לדאוג, ולפחד, ולפול ברוחי, אני פשוט צריך להשליך את כל החבילה הזאת עליך, ולבקש אבא – תטפל. תושיע. כי אתה כזה גדול, ואתה כזה כל יכול, שום דבר לא קשה לך.

וכבר ראיתי לא פעם ולא פעמיים שכשככה פונים אליך, ומתחזקים באמונה ובבטחון, אתה עוזר, אתה מפתיע, אתה מתיר את הפלונטריים הבלתי אפשריים האלה בדרכים כל כך מפתיעות שלא חשבנו עליהם.

רבונו של עולם, תעזור לי לזכור שני הדברים:

אחד- שאתה אוהב אותי. ושני – שאתה כזה גדול, כזה ענק, כל יכול.

תעזור אבא שאני אף פעם לא אשכח אותך כי יש רגעים בחיים שאני מוצא את עצמי בכאלה מצבים קשים, מלחיצים, בלתי אפשריים, שאני שוכח אותך ח"ו, שוכח שתמיד יש לי אותך, ותמיד אפשר להשליך עליך, כי אתה מחכה לרגעים האלה שנבין שלבד אנחנו לא יכולים, שמוכרחים אותך.

רבונו של עולם, כמה טוב שיש לי אותך ומה הייתי עושה בלעדיך.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי