דברים כ"א

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.  יא וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.  יב וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ.  יג וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה.

חייל שיצא למלחמה וסיכן את חייו הביא לעם ישראל שבוית מלחמה, שהיא כקניין לכל עניין, כלומר כמו שקנה אותה לנישואין. הבעילה היא חיבור הגוף והנפש לגוף אחד (אירוסין מייצגים את עולם הרוח, ונישואים מייצגים את עולם הנשמה), ככתוב בספר בראשית, פרק ב': "כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ".

האישה היא חלק מנשמת הגבר, כמו שהיה לפני הפרדת חוה מאדם, והיא נשואה לו כבר בבעילה, המייצגת את עולמות הנפש. כלומר, השבויה היא חלק מנשמת החייל השובה לאחר הבעילה, ולכן כאשר מאס בה, אסור לו למכרה לגבר אחר, כי היא הפכה בבעילה זו לאשתו לכל עניין, כמו שקנה אישה יהודייה.

נשמת השבויה נמצאת בעולמות נמוכים ביותר, שהם עולמות העבדים והשפחות, וכדי לעלות לעולמות הקדושה של עם ישראל צריך להתבצע הטקס שעוברת אותה שבוייה זרה, קציצת הציפורניים, השערות, והאבלות, טקס שדומה לטקס שנעשה ללווים, ככתוב בספר במדבר פרק ח':

"ה וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ו קַח, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְטִהַרְתָּ, אֹתָם.  ז וְכֹה-תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם, הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת; וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל-כָּל-בְּשָׂרָם, וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ  ח וְלָקְחוּ, פַּר בֶּן-בָּקָר, וּמִנְחָתוֹ, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן; וּפַר-שֵׁנִי בֶן-בָּקָר, תִּקַּח לְחַטָּאת". 

נשמת הלווים עולה מעולמות הנפש, שנוצרו לאחר המבול, לעולמות שלפני המבול (הנקראים עולמות מלכות היונה, וגם עולמות הר ציון ירכתי צפון, ככתוב בתהילים פרק מ"ח). אותו טקס נעשה גם לשבוית המלחמה שבה חשק החייל, ולא על פי פרוש הרבנים שהתשוקה פגעה בו.

גם מצורע שנפל לעולמות הטומאה הגדולים, חוזר ע"י טקס דומה שנעשה לו. כדי להגיע לעולמות הקדושה של עם ישראל יש לערוך טקס דומה לזה שנעשה לשבוית המלחמה.

דוגמה נוספת לטעויות הרבנים היא רות המואבייה שנישאה כדת למחלון בנם של נעמי ואלימלך משבט יהודה. היא לא הייתה שבוייה, והנישואים, שנוצרו על ידי הבעילה, היו רגילים, ולכן היא הייתה צריכה שיעשה בה ייבום ע"י משפחת הבעל, כדי להביא לעולם את נשמת הבעל.

קבעו רבני הדור ההוא שמכיוון שרות אמרה לנעמי "עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹקַיִךְ אֱלֹקָי", זה היה הגיור לכל עניין, ומרגע זה היא יהודייה. זה משונה, כי על פי מסקנה זו רות לא הייתה צריכה ייבום כי הגיור נעשה לאחר מות בעלה מחלון ולפני מותו הייתה גויה, ואם כך היא לא הייתה צריכה ייבום.

העובדה שנעשה בה ייבום, מעידה על כך שעל פי התורה היא כבר הייתה נשואה לפני מות בעלה ונישואיה ובעילתה היו חוקיים, ולכן היא הייתה צריכה ייבום. הרבנים היו צריכים ללמוד הלכה זו על פי נעמי ומנהיגי שבט יהודה.

פרק כ"ב:

יא לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו

אסור לנו ללבוש שעטנז, כי הפשתן מעביר אנרגיה והצמר והעור של בהמה טהורה חוסמים אנרגיה. חסימה זאת יוצרת חסימה וכתמים גם בחלקי הנשמה שמתבטאים אח"כ בגוף האדם. חסימה זו נקראת בתורת החשמל קצר, וכך גם נוצר קצר בנשמה. לכן עשו לבני אהרון, הכהנים, את הכותונות מבד שש (פשתן), את האבנטים מבד שש ואת המגבעות מבד שש (פרק כ"ח פס' ל"ט – מ'), כפי שנאמר: "והלבשת אותו ואת אהרון אחיך ואת בניו אתו" (פס' מ"א).

פרק כ"ג:

יא כִּי-יִהְיֶה בְךָ אִישׁ, אֲשֶׁר לֹא-יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה-לָיְלָה--וְיָצָא אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה.  יב וְהָיָה לִפְנוֹת-עֶרֶב, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה.

כאשר הקב"ה נמצא, בצמצום, במחנה אסור שתהיה במחנה טומאה. לכן יש איסור מוחלט לקיים יחסי אישות בשבת, בניגוד להלכה שמתירה זאת. בשבת יורדים הקב"ה והשכינה אלינו, ולכן השבת היא שבת קודש, ויחסי אישות, שאחריהם הבעל והאישה טמאים, מסלקים את הקב"ה והשכינה ויוצרים כעס גדול מאד.