"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו. וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" (דברים כב,א-ג). (ראה 'בשערי הארץ' 'רבדיה השונים של מצות השבת אבדה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). 'החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חייב להחזירה, שנאמר "השב תשיבם”' (משנה ב"מ ב,ט). המשנה אומרת 'אפילו ארבעה וחמשה פעמים', שהכוונה עד אין סוף, כמו שמובא בגמ' '"השב" אפילו מאה פעמים משמע' (ב"מ לא,א). ומה שהמשנה אמרה ארבעה וחמשה זה רק ביטוי של הרבה פעמים. (הברטנורא פירש שזה נלמד מכפל הלשון "השב תשיבם", וכך פשט המשנה. אולם הרמב"ם פירש שזה מהלשון "השב" שזה תמידי [שזה לשון 'מקור'], וכך משמע בגמ' 'השב אפי' ק' פעמים משמע'. כך שקשה על הברטנורא כיצד למד נגד הגמ'? אולי כיון שבמשנה משמע שזה מהריבוי, אז כך למד גם בגמ', ומה שנאמר שהשב זה גם הרבה פעמים, למד שאין הכוונה שמזה יש הוכחה שיש להשיב אפילו מאה פעמים, אלא שאין זה לשון יחיד ולכן אין לדייק מזה רק פעם אחת [כשאלה ששאלו את רבא, שאולי נלמד שישיב רק פעמיים, כי “השב” מלמד פעם אחת, ו”תשיבם” יוסיף עוד פעם] ולכן כשחוזרת התורה "תשיבם" זה מלמד לרבות הרבה השבות, כיון ש"השב" משמע אחד או הרבה, כיון שאינו מסמן כמות מסויימת, כך שיכולתי לחשוב גם רק פעם אחת, לכן צריך את "תשיבם" להוכיח שזה הרבה פעמים. ומה שנאמר דווקא בצורה כזו שמצריך שתי מילים, סימן שבא לרבות בזה עוד משהו, שזהו שמרבה הרבה השבות, שזה כולל גם השבות חלשות כמו לחורבתו. או שהכוונה ב"השב" שלומד ריבוי של "השב תשיבם” שלכן אפילו מאה [ולא רק פעמיים בשל סוג הלשון של “השב” שהוא 'מקור'], ומ”תשיבם” לומד לרבות אפילו לחורבתו, כיון שלא נאמר פעמיים “השב" כדי ללמוד שיחזיר הרבה פעמים, אלא שונה ל"תשיבם" ולכן למד שמלמד עוד דבר [וכן בשאר הדברים שמופיעים שם בגמ']). בפשטות מה שהמשנה נקטה לשון ארבעה וחמשה זה משום שכך לשון המשנה להביע הרבה פעמים. אולי אפשר כרמז שבאה לרמז בזה שלא תלמד "השב" אחד "תשיבם" לשון רבים זה שנים, ולכן סה"כ שלוש, לכן אומר כדי שלא תלמד כך 'ארבעה'. אלא שאז יכול אדם לחשוב שמרבים עוד אחד מההמשך "והשבתו לו" (פס' ב), לכן מדגיש גם 'וחמשה', כדי שלא תחשוב דווקא ארבעה. אולי גם נאמר כך שמרמז על המציאות, שבדר"כ אדם שומר על בהמתו, וכיון שברחה נזהר יותר לשמרה, אבל כשנעשית חזקה שהיא בורחת אז כבר ממש שומר אותה. לכן באה המשנה ואומרת שלא יחשוב אדם שלאחר שהחזיר שלוש פעמים הבעלים היו צריכים כבר להבין שהיא בחזקת ברחנית, ולכן כיון ששוב ברחה הוא חושב שזה בעיה של הבעלים שלא שומרים אותה כראוי, ולכן בפעם הרביעית ימנע מלהחזירה, לכן אומרת המשנה 'ארבעה' (ומוסיפה המשנה גם 'חמשה' לומר שלא דווקא ארבעה). אולי גם מה שנקטה 'ארבעה וחמשה' זה נשמע לאדם כמו דין אחר שישנו בשור ושה (כמו שנאמר כאן באבידה "שור אחיך או את שיו"): "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" (שמות כא,לז). שמתחבר לו לדין ארבעה וחמשה של גנב וטבח ומכר, שבזה באה המשנה לחזק ולזרז את האדם להשיב אבידה כמה פעמים, בהבנה של חומרת העניין, שכשלא מחזיר כעין גנב וטבח ממנו, שכל אדם מזדעזע מהחוצפה של גנב שכזה, כך גם צריכה להיות הראיה באי השבה של אבידה, ולכן בזה מזורז האדם ליתחזק ולהשיב תמיד. אולי גם יש בזה רמז לכך שיש עניין שאדם יחזיר ובכך יתרגל לטובה: 'ולענין הכתובים אומר: כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשרישו בה קו לקו, עם היות שקשה הדבר בעיני בני אדם לייגע בעד זולתם, כי מי יראה אבידת אחיו שורו או חמורו ויהיה מחמר אחריו עד גשתו עד אחיו ויניח כל עסקיו. על כן אמרה תורה לא תראה את שורו או את שיו נדחים והתעלמת מהם בטבעך כי כן דרך בני אדם, כי אם השב תשיבם כלומר השב פעם אחת ואחר כך תשיב פעם אחרת אם יצטרך. כי בראשונה על הכרח צווי התורה ואחר כך אתה תשיבם מעצמך, כל כך תחפוץ עשות רצוני כי עשית המצוה פעם אחת תגרור להיטיב לבך לעשותה פעם שנית... והנה עד כה עשית המצוה בבהמה טהורה שלא ירע בעיניך באמור כי נוסף על השבת אבידה גם יכמרו רחמיו על בהמה טהורה ליטפל בהן בל ישארו נדחים. אך עתה אחר שהחלות לעשות מצוה זו בטהורים מובטחני בך שוכן תעשה לחמורו עם שהיא בהמה טמאה. ועדיין אפשר שיהיה רצון טוב במצוה למה שהוא בעל חי משום צער בעלי חיים, אך מזה ימשך לך שוכן תעשה לשמלתו. ואחרי ששלשת במצוה מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה שמעצמך לא תוכל להתעלם, שאפילו יהיו לך עסקים רבים או תהיה זקן ואינו לפי כבודך לא תאמר פטור אני. כל כך תהיה המצוה חביבה בעיניך שלא תוכל להתעלם מעצמך ותעשנה' (אלשיך על הפס'). יוצא שיש כאן הדרגה של התרגלות שמתחיל בדבר שקל לו (בהמה טהורה) עד שלאחר השלישי (השמלה) כבר מעצמו ירצה לעשות כך, וזהו כמו העניין שיחזיר כמה פעמים שבכך יתרגל וירצה לעשות כך (שבהתחלה זה מחיוב התורה ואח"כ יהיה מרצונו). נראה שלכן כיון שבשני הדברים (הסוגים השונים, והשבה מרובה) יש עניין של התרגלות בעשית טוב בין אדם לחברו, לכן מרמזת המשנה 'אפילו ארבעה', כרמז שכמו שבפעם הרביעית (אחרי השלישית) זה נעשה מרצונו, כך גם עניין ההשבה המרובה עניינה שייעשה מרצונו הגמור, שזה הדבר החשוב של התורה בזה-בין אדם לחברו בשלמות. ומה שמוסיף גם 'וחמשה' נראה שמרמז על עוד קושי, שלא נאמר כאן במפורש, שזהו "כי תפגע שור איבך או חמרו תעה השב תשיבנו לו" (שמות כג,ד), שכיון שזה אויבו, אז יותר קשה לו להחזיר, שבאה המשנה לומר שגם בזה יתחזק ויתעלה במידותיו עד שיחזיר ברצון (ולבסוף גם ישלימו מן הסתם בעקבות כך), לכן זה כעין עוד אחד בהתחזקות, ולכן נאמר גם 'חמשה'. אולי גם החמישי בא כנגד הצד הרוחני של האדם, שיש ריבוי של השבת גופו: 'אבדת גופו מניין? ת"ל "והשבותו לו"' (סהדרין עג,א). ואם גופו הפיזי כך, אז ק"ו את נפשו שיש להשיב (חפץ חיים על התורה, שמות כג,ד). לכן אולי נאמר 'חמשה' כרמז על התורה, שאחרי שמתרגל לעזור לחברו בשלמות, גם יבוא להשיב את רוחניותו, לחברו לתורה. אולי זה נעוץ ב"והשבותו לו" שהחזרתו של אדם לקדושה, קשור במעלתם של ל"ו צדיקים: 'אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל, יח) "אשרי כל חוכי לו" ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' (סוכה מה,ב), שהשכינה היא שכינת ה' בעולם, שזה קשור לקדושה בעולם. כך שנראה שאותם צדיקים קשורים להבאת קדושה בעולם שלכן זוכים לקבלת השכינה (גם בפס' בישעיהו מדובר שה' יעכב את הנחמה בשל החטאים, 'ויפרע תחילה מן המורדים בו' [רש"י], ומולם יש את המחכים לנחמות שעליהם נאמר “אשרי” וגו', כך שמשמע קצת שהם ההפך מהמורדים-הם הקשורים לתיקון). לכן אולי נרמז כאן "לו" שזה קשור לכוח ל"ו צדיקים שמתקנים את העולם (שמכוונים את העולם 'לו'-לה'), שכך יש בו את השליחות להשיב בתשובה כעין בשליחותם. (אולי לכן ל"ו צדיקים מקבלים שכינה ומשפיעים לכולם, שכך כעין שכאשר שאר בנ"י ישובו כולם בתשובה, זה יהיה כעין כנגדם, ולכן גם כעין ל"ו [שכעין ל”ו הם כנגד כולם, ולכן כעין כולם ל”ו כמותם] ויחד יוצא ע"ב, שהוא שם ה' המפורש, שמבטא כעין את גילוי ה' בשלמות שיהיה לעתיד לבא "כי מלאה הארץ דעה את ה'” [ישעיהו יא,ט]).