"כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" (דברים כא,י-יד). 'ת"ר (דברים כא, יג) "ובכתה את אביה ואת אמה", ר' אליעזר אומר: אביה אביה ממש, אמה אמה ממש. ר"ע אומר: אביה ואמה זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר (ירמיהו ב, כז) "אומרים לעץ אבי אתה" וגו'' (יבמות מח,א-ב). 'רבי אליעזר אומר אביה כו'. למיסבר קראי פליגי. אי נמי, נפקא מינה אם מתו אביה ואמה או נתגיירו. וריב"ן פירש דלר"ע צריכה שתכפור בעבודת כוכבים קודם שתבעל לו. ולפירושו לא אתי כר"ע הא דקתני לעיל בד"א שלא קיבלה עליה' (תוס' ד"ה 'רבי אליעזר'). (אולי אפשר שלריב"ן אפשר להעמיד את ר"ע גם כמ"ד שבקיבלה על עצמה מטבילה והיא מותרת לו, כיון שיש לחלק בין שבאה מצד עצמה ורוצה לעזוב את הע"ז, לבין שאנחנו גורמים לה לעזוב את הע"ז, שבזה אינה כ"ך עוזבת לגמרי כמו שהיא רוצה מצד עצמה, ולכן בזה עדיין צריך את כל התהליך של יפת תואר). לכאורה כיון שפשט הפס' הוא אביה ואמה ממש, מדוע שינה ר"ע את משמעותו הפשוטה? אולי זה תלוי במחלוקת אחרת שלהם שמובאת לפני המחלוקת הזו (של בכי): 'תנו רבנן: (דברים כא,יב) "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה", רבי אליעזר אומר: תקוץ. רבי עקיבא אומר: תגדיל. אמר רבי אליעזר: נאמרה עשיה בראש, ונאמרה עשיה בצפרנים, מה להלן העברה אף כאן העברה. רבי עקיבא אומר: נאמר עשיה בראש, ונאמר עשיה בצפרנים, מה להלן ניוול אף כאן ניוול. וראיה לדברי רבי אליעזר (שמואל ב יט, כה) "ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו", מאי עשיה? העברה'. כיון שר"ע לומד שהיא צריכה להיות מנוולת בעיניו, אז אם היא בוכה את אביה ואמה אין בזה משום ניוול כ"ך, אולי אפילו הוא ירחם עליה. לכן מפרש ר"ע שמדובר על בכי שעל הע"ז, שדבר זה ינוול אותה בעיניו. בספרי הפס' משמואל נאמר על ר"ע: 'רבי עקיבא אומר: נאמר "עשיה" בראש, ונאמר "עשיה" בצפרנים. מה "עשיה" האמורה בראש, נוול; אף "עשיה" האמורה בצפרנים, נוול. וראיה לדבר (שמואל ב יט) "ומפיבושת בן שאול ירד לקראת (דוד) המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו". ד"א, (דניאל ד) "עד די שעריה כנשרין רבה, וטפרוהי כצפרין”' (ספרי דברים כא,יב). הרי שנאמרה הראיה בהקשר לדברי ר"ע, ואי אפשר לומר שזה חוזר לדברי ר"א, כיון שנאמר 'ד"א' ובו ראיה לר"ע (שזה גידול ציפורניים). לכן נראה שאמנם בברייתא בגמ' מובא הפס' משמואל כראיה לר"א, אולם זה תלוי כיצד לומדים את הפס', האם מצד לשון 'עשיה' שמלמד שהעשיה היא העברה (שהוא לא 'עשה' - הוא לא העביר) ולכן זהו כר"א. או שבפס' מובן שגידול שיער ללא טיפוח זה דבר של ביזיון, ונאמר בלשון של 'עשיה', וכן למדו שבדומה ביפת תואר שנאמר לשון עשיה בציפורניים הכוונה לגידול ציפורניים ללא טיפוח שזהו ביזיון, וממילא זה ראיה לר"ע. או שלמדו שאדם שעצוב נמנע מלעשות מעשי טיפוח, ולכן כאן שהיא בוכה, גם המעשה בציפורניים זה עזיבה ללא טיפוח. או שלמדו "רגליו" שמתכוון גם לציפורני רגליו שלא גזר (כמו שלא גזר שיערו). לכן כיון שבפס' אין הוכחה גמורה (ואף מצד הלשון משמע קצת יותר כר"א), למד מוסיף הספרי עוד ראיה מפס' בדניאל כדי להוכיח שהלימוד שיש ללמוד הוא כר"ע. עוד אפשר שמחלוקת ר"א ור"ע על הבכי האם הוא על הוריה או ע"ז, תלוי במחלוקת של כמה זמן בוכה: '"ירח ימים". שלשים יום. דבר אחר, "ירח" אחד, "ימים" שנים, ["ואחר כן"] הרי ג', כדי (בגדי נויה שהיו עליה וחמדה) תקון הולד. כדברי רבי עקיבא להבחין בין זרע ראשון לזרע שני. ר' אליעזר אומר: "ירח ימים" כמשמעו. וכל לכך למה? כדי שתהיה בת ישראל שמחה וזו בוכה, זו מתקשטת וזו מתנוולת' (ספרי). [גם זה מובא בגמ' סמוך למחלוקת על הבכי, אלא שבגמ' זה מחלוקת ת"ק ורשב"א]. הרי שלר"א העיקר שיראה ממש ההבדל ביופי בין בנות ישראל לזו, וכך לא יחשוק בה יותר ולא יקחה. לעומתו לר"ע זה שלושה חודשים כדי שיהיה הבדל בין מה שנולד קודם לאחרי. (אולי מה שסומן למחיקה 'בגדי נויה שהיו עליה וחמדה' בעצם זה גם לר"ע, שלא חולק על כך שזה גם כדי להוריד את תאוותיו, לכן מביא את זה ובתוספת שגם כדי להבדיל בין הוולדות, ולכן התורה אמרה בצורה שהיה נשמע קצת כחודש בלבד, כדי לרמז שיש בזה גם משום ניוולה בחודש). ממילא הפס' שתבכה בא לומר שיש בזה הבדלה למי שייך הולד, לכן גם מה שנאמר שהבכי הוא על אביה ואמה, זה בעצם עניין של שייכות לישראל או לגוים, לה' או לע"ז. אולי גם ר"ע למד מסברה, שאי אפשר לקבל שאדם יקח לאשה מי שדבוקה בע"ז, ולכן ודאי שיש גם הסרה מע"ז, ולכן כך דרש את הבכי. אולי אפשר שר"ע למד כעין הדרשה: 'דסמיך ליה (דברים כא, יח) "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה". כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה' (סנהדרין קז,א), ומפורט יותר במדרש: '"כי תצא למלחמה" שנו רבותינו: מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. "וראית בשביה" וגו', "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" כדי שלא תמצא חן בעיניך. מה כתיב בתריה? "כי תהיין לאיש שתי נשים" וגו'. שתים בבית, מריבה בבית. ולא עוד, "אחת אהובה ואחת שנואה”, או שתיהן שנואות. מה כתיב אחריו? "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה”. כל מאן דנסיב יפת תאר, נפיק מנייהו בן סורר ומורה. שכן כתב בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום שבקש להרגו, ושכב עם עשר פלגשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו מישראל כמה רבבות, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי בן גרא ושבע בן בכרי ואחיתופל, ולמפיבשת (ולאיש בשת) הרג, והשליט ציבא על כל בית שאול. ותניא, רבי יוסי אומר: וכי מפני שאכל בן סורר ומורה חצי ליטרא בשר ושתה חצי לוג יין חי אמרה תורה יצא לבית דין ויסקל?! אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסופו לגמר נכסי אביו עם הסריקין שאכל ושתה עימהן, ומבקש למודו ואינו מוצא, ויצא לפרשת דרכים והורג ומלסטם את הבריות, ואמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים, הנאה להם והנאה לעולם' (תנחומא "כי תצא" סימן א). ממילא יוצא שיש כאן שלוש פרשיות: יפת תואר, שתי נשים ובן סורר ומורה, שקשורים ביניהם. בבן סורר יש קשור לרצח, ואשה שנואה שעשה איתה יחסים זה שלילי: '"וברותי מכם המורדים והפושעים בי" אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות בני אסנ"ת משגע"ח... בני שנואה... בני מריבה' וכו' (נדרים כ,ב). 'המורדים והפושעים בי - אלו בני תשע מדות שלפי שיש צד עבירה ביצירתן הוו מורדין ופושעין... בני שנואה - ששונאה ומתוך כך נותן דעתו על אשה אחרת... בני מריבה - אע"פ שאינו שונאה אלא שהיתה מריבה ביניהם לפי שעה' (הר"ן). ממילא כשאשתו שנואה יש בזה משום צד עברה, כך שקרוב לכעין גילוי עריות. לכן כיון ששלושת הפרשיות קשורות, ויש קשר לרצח ולכעין גילוי עריות, למד ר"ע שיש גם קשר לע"ז בפרשה הראשונה, ולכן כיון שהתורה התירה לקחתה חייב להיות דבר שמבטא הרחקה מע"ז, וזהו שמחייבים אותה לבכות על הע"ז שלה, כדי להיתרחק ממנה. אלא שזה לא מספיק (כי אנו מחייבים אותה לבכות על הע"ז) ולכן אע"פ שהותר סופו להתחבר גם לכל שלושת העברות החמורות שבתורה, שיצא בו ובזרעו.