"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים יא, כו-כח). '"את הברכה" - על מנת אשר תשמעו' (רש"י). התורה משתמשת בלשונות שונים בין הברכה לקללה (“את הברכה אשר תשמעו", “והקללה אם לא תשמעו"). מדוע? (ראה כמה הסברים בדברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, 'בשערי הארץ' - 'ע"מ אשר תשמעו') ע"פ רש"י ההבדל הוא שהברכה היא 'על מנת אשר תשמעו', מה ההבדל בין 'על מנת' למקרה של 'אם'? בתנאי של 'על מנת' צריך קודם לתת לפועל, ואח"כ הוא צריך לעשות, ואילו כשאומרים תנאי של 'אם', אז קודם הפועל צריך לעשות ורק אח"כ משלמים לו. ממילא זהו ההבדל, שבברכה קודם ה' נותן, ורק אח"כ אנחנו מקיימים את המצוות, ואילו בקללה, רק אחרי שאנו חוטאים ה' מענישנו (ראה שם). נראה להוסיף לזה שה' נותן לנו לפני המעשה שלנו, לא רק בגלל הערך שבדבר שלכן ראוי לקבל עוד מלפני, אלא שבנ"י דבוקים במצוות, ולכן ודאי שנעשה את המצוה, ולכן מראש ה' נותן, שסומך שנעשה, וזהו "אשר תשמעו" ודאי תשמעו בלי ספק. נראה שהפס' האלו מובאים כאן בספר דברים ולא קודם לכן, כיון שספר דברים נאמר בכניסה לארץ, לכן מרמז שיש ערך לזה במיוחד בארץ. ואכן גם הפרשיה שמיד אח"כ, מדברת על "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל" (פס' כט), יש חיבור של הברכה והקללה לא"י. (גם פס' קודם ל"ראה" מדברים על א"י). מדוע? נראה שלהבדיל מחו"ל שבו החומר העכור שולט, בא"י יש קדושה בגשמי, ולכן בה מגיעה הברכה בריבוי גדול עוד לפני מעשינו. שאמנם בכל מקום בעולם חל שקודם ה' נותן, אלא שבא"י זה חל בצורה הרבה יותר גדולה, גם מצד שהארץ קדושה ולכן מחברת ומגלה את הקשר לגשמי מוקדם וחזק יותר. וגם שעיקר המצוות הם בא"י (ספרי "עקב" מג) כך שיש כוח גדול יותר למצוות כאן, ולכן גם התשלום מראש גדול יותר. נראה שלכן נאמר במעשר: “עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה" (דברים יד,כב) [גם זה בפרשה שלנו] ודרשו חז"ל: 'א"ר יוחנן: מאי דכתיב "עשר תעשר"? עשר בשביל שתתעשר' (תענית ח,ב-ט,ב). לכאורה לא כ"ך מובן, הרי העקרון הזה של עשר בשביל שתתעשר חל גם בכל עניין צדקה (כמו שמובא בראשונים) אז מדוע דווקא במעשר התורה אומרת זאת? בפשטות זה בשל הלשון של מעשר-עושר, אז התגלה דווקא כאן לומר שעצם הנתינה מעשרת. אולם נראה שבא לומר בזה שיש עניין מיוחד בא”י, שבה המציאות קדושה, ולכן בה בא עושר גדול יותר ומהר יותר כתמורה למעשיך. לכן דווקא במעשר זה התגלה, שהמעשר הוא דווקא בא"י. נראה שלכן א"י מכונה בשם "ארץ זבת חלב ודבש" (דברים יא,ט. ועוד רבים). מה המיוחד דווקא באלו (חלב ודבש)? בפשטות יש לזה ביטוי של ערך הטבה כלכלית. שאלו הם דברי פינוק. ע"פ החת"ס זה מרמז על קדושת פירות א"י ('והנה שבח א"י זבת חלב ודבש, אם שהוא כפשוטו בלי ספק, מכל מקום זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיו, כי הם המולידים קדושה בנפש האוכל אותם, ומוסיף אהבה ודבקות בה'. כי התורה הברורה בלי סיג ופסולת נקרא "דבש וחלב תחת לשונך"... ורמז לדבר "זבת חלב ודבש" סופי התיבות שבת, כי בכל מאכליה קדושה כמו סעודת שבת' וכו'. חת"ס על מסכת חולין). נראה לומר שזה גם מרמז על הנתינה המיוחדת יותר שיש בא"י. לכן הוזכרו שני אלו, שהחלב נעשה עוד לפני שחולבים אותו, כך שהחלב כבר נעשה לפני שעשית את פעולתך. כך גם דבש, התמר היה לפני שהפכת אותו לדבש [והוא כבר היה כעין דבש עצור בתוכו], כך שמרמזים על הדברים הקיימים, שה' נותן לך לפני שאתה עושה משהו, כרמז שבא"י במיוחד ה' נותן לך לפני מעשיך (יותר מחו”ל). זה במיוחד בא"י, כיון שהיא ארץ קדושה שמושכת אותך לקדושה, ולכן בה ודאי שתשמור את מצוות ה', “אשר תשמור", ודאי שתשמור. נראה שחלב ודבש מרמזים על הקדושה והנתינה מראש, שחלב אותיות 'חב ל', כביכול שה' חייב לך מראש (כיון שעשה את ההסכם ב'על מנת'), וכן 'חל ב' שחל פעמיים טובה (חלב עצמו מרמז על טובה), אחד לפני שאתה עושה (שה' נותן מראש), והשני זה לאחר שאתה עושה, שה' משלם לך על מעשיך הטובים. וזה ע"י שא"י מושכת אותך לקדושה אותיות 'חבל' כעין שמושכים בהמה בחבל, כך א"י מושכת את האדם, אפילו הגשמי כבהמה, לקדושה ותורה. כך מקדשת אותך להיות קדוש, שהגשמי לא מגשם אותך לרעה, לכן 'חלב' בגימטריה 40, כעין משה בסיני שלא אכל ולא שתה אלא כעין ניזון מהקדושה, שכך גם בא"י כעין ניזונים מהקדושה ולא מהגשמיות, כיון שא"י מאכליה קדושים המחוברים לשכינה (כמו שמביא הב”ח באו”ח סימן רח), כעין משה שהיה בסיני עם השכינה. וכן גם "דבש", ה-ד' מתחלף ב-ת' (שדומים בצליל, וכן ת' בגימטריה קטנה זה ד') זהו כעין שבת, שהמאכלים בו קדושים, ומשפיעים קדושה. ועל שבת נאמר שה' משלם על ההוצאות לשבת: 'תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו' (ביצה טו,ב-טז,א). הרי שבשבת מרומז על הנתינה של ה' לאדם מעבר לרגיל כדי לקיים את מצוות השבת, כך שגם כעין מרמז על הנתינה מראש בשביל המצוות. נראה שבשני השמות “חלב ודבש" מרומז שדרך א"י מתקנים את כל העולם, שתיקון העולם הוא ע"י גילוי שם ה' בעולם, כך "חלב" ו"דבש", בגימטריה זה 346- 'שמו', שמגלים את שמו של ה' בעולם. (ו”חלב ודבש" [עם ו' החיבור]  זה 352- 'בשמי', שמתקנים את כל העולם כשליחי ה', לגלות את שמו של ה', כעין שאנו שלוחים וה' אומר עלינו שאנו באים בשמו - באים 'בשמי'). עוד נראה שבשני שמות אלו מרומז על המן, שעליו נאמר שהיה טעמו: 'הבחורים היו אוכלין אותו כלחם, שנאמר (שמות טז ד) "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" וגו', והזקנים כצפיחת בדבש, שנאמר (שם, לא) "וטעמו כצפיחת בדבש", ויונקים כחלב משדי אמו, שנאמר (במדבר יא ח) "והיה טעמו כטעם" וגו'' וכו' (שמו"ר ה,ט). הרי שבמן היה טעם דבש וחלב (בנוסף לטעם לחם, שזה רמוז ב"ארץ חיטה"). לכן בא לרמז שבא"י האוכל מקודש כעין המן ('… אמנם ארץ ישראל פירותיה הם על ידי הקדושה, ואותו הרוחניות הראוי למן מתלבש בפירות הקדושים ההם ולכך אין מן בארץ ישראל' [חסד לאברהם ג,כא]). ממילא גם כמו שהמן היה מקשר לקדושה, כך גם בפירות א"י מתחברים לקדושה. וכמו שהמן ניתן בבוקר, עוד לפני שאדם עשה משהו, כך גם רומז שבמיוחד בא"י ה' נותן לנו עוד לפני שעשינו...