בס"ד

לאחר שהשטן נלחם עם יעקב אע"ה בדמות שרו של עשו, כדכתיב: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה), והצליח לפגוע לו בגיד הנשה, כדכתיב: "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (שם לב, כז) הוא מיהר לשוב בחזרה לגנזי מרומים לפני עלות השחר כדי להתיצב בזמן יחד עם כל שאר המלאכים כדי לומר שירה לפני ד' יתברך באופן מיוחד, כדכתיב: "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (שם לב, כז), כשאר כל המהלך הזה מהוה ראיה לכך שאפילו השטן אינו שמח בכל פעם שהוא מצליח להכשיל כל אחד מבניו ובנותיו של בורא עולם אליהם הוא נשלח כדי לנסותם מתוקף תפקידו מבלי שיש לו כל ברירה אחרת, כדכתיב: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו [מִצְו‍ֹתָיו] אִם לֹא" (דברים ח, ב), וגם: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא... לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (שם ח, יד-טז), מאחר ובסופו של דבר גם השטן כמו כל מלאך אחר נוצר כדי לעשות את רצון ד' יתברך, וגם הוא יודע היטב שכאשר האדם נכשל בנסיון שהקב"ה מעמיד בפניו באמצעותו זה גורם לו לצער גדול, ולכן לא נהג לומר שירה עד כה כמו יתר המלאכים שבשונה ממנו לא התגלגל דרכם צער כזה לבוראם.

והנה הפעם ראה השטן באופן יוצא מן הכלל שיש אדם מיוחד במינו שהצליח לנצחו, ומכאן הבין מיד איזה נחת רוח אדירה נגרמה בכך לבורא עולם ולכן מיהר לומר שירה. הפעם באופן חריג היתה לו סיבה מיוחדת לעשות זאת. לא כמידת בשר ודם שאינו בעל מידות ואינו שומר תורה ומצוות והיה יכול להיפגע ולהיעלב על כך שנוצח ולחשוב על ההזדמנות הקרובה ביותר בה יוכל להשיב מלחמה שערה ולהתנקם בצד השני.

נמצאנו למדים שבכל פעם שאנו מצליחים להתגבר על יצרנו אע"פ שהחלק הבהמי שבנו בוער בקרבנו ומנסה להניע אותנו לכיוון העבירה, ונמנעים מחטאים ועוונות שעומדים לפנינו אע"פ שהיצר מנסה לשכנע אותנו שזה יעניק לנו סיפוק מידי גדול, אנחנו גורמים בכך לאושר ושמחה גדולים לא רק לנשמתנו הנצחית ולבורא עולם כי אם גם לשטן עצמו שהגיע לנסות אותנו בשליחות הבורא יתברך, ואף נותנים לו סיבה לשיר לכבוד ד', לשבח אותו יתברך ואף להיות מליץ יושר עבורנו, כפי שאנו אומרים בנוסח התחנון בימי שני וחמישי לפני הוצאת ספר התורה: "ויעמוד מליץ טוב לצדקנו הוא יגיד יושרנו". וכעת ננסה לדמיין את מידת האושר, השמחה ונחת הרוח שיש לבורא עולם מאותו אדם שהשטן משמש כסנגור שלו, מרעיף עליו שבחים וגומר עליו את ההלל.

גם ביום הדין מי שיגש בשמחה לנשמת האדם הצדיק שיגיע לשמים כשזכויותיו רבות מחובותיו ויגלה לה שאין לה כל סיבה לדרגה והמשפט צפוי לעבור בהצלחה זה לא אחר מאשר השטן בכבודו ובעצמו, שהרי אותו אדם גרם אף לו לנחת רוח של יתגלגל כל צער לבוראו מכל הפעמים בהם נשלח לנסותו כדי לבדוק את רמת האמונה, הבטחון, האהבה, היראה והדבקות שלו בבוראו ועד כמה רחוק הוא מוכן ללכת עבורו יתברך.

כמו כל מלאך אחר גם השטן התרשם מגדולתו של יעקב אע"ה שנבעה מרמת האמונה, הבטחון, האהבה, היראה והדבקות בבורא עולם. רק כך אפשר לנצח את השטן. וחשבתי לומר בעה"י שמתוך כך הבין השטן כמה גדול ד' עד כדי כך שישנו אדם שמוכן לעשות כ"כ הרבה למענו, ללכת בדרכו, לשמוע בקולו, להקדיש לו את חייו, לבטל את רצונו לרצון קונו, להתמסר אליו בצורה מוחלטת, ולהקריב מעצמו כ"כ הרבה והכל למענו יתברך.

יוצא מכאן שכאשר האדם חוטא אף אחד לא שמח בכך, לא ד' יתברך, לא האדם עצמו שהוא הנשמה האינסופית שהיא חלק אלוקה ממעל ומהוה את העיקר שבו ואפילו לא השטן אע"פ שהצליח להכשילו, כשלמעשה היה שמח אילו אותו אדם היה מצליח להתגבר עליו, כי בסופו של דבר גם השטן הוא מלאך שרוצה לשמח את ד' יתברך. שנזכה כולנו בכך בעה"י.