לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

ישעיהו מ"ט (י"ד- נ"א ג') וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן עֲזָבַ֣נִי ה' וַאדֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי.

רקע להפטרה[1]

הפטרתנו מתחילה בפסוק י"ד. המלבי"ם בפירושו מבאר כי תחילת הענין הוא בפסוק י"ב שם נאמר: הנה אלה מרחוק יבואו וגו' וזלה"ק: פה מתחיל ענין חדש, רוצה לצייר כי קיבוץ גליות יוקדם לבנין ציון, וכי בעת תתקבץ הגולה מארבע רוחות השמים עוד תהיה ירושלים שממה, וצייר זה בציור נפלא מאוד: מצייר בצד אחד איך כל הגליות מתקבצות מארבע פנות העולם, וכל העולם וכל הטבע שמים וארץ והרים רוננים ושמחים ומספרים  החידוש הזה הנפלא [רנו שמים וגילי ארץ יפצחו הרים רנה (שם שם י"ג)] . בצד אחר [תחילת ההפטרה] מציין את ציון איך ההיא יושבת בעת הזאת כאשה אלמנה גלמודה מתכסית בצעיף אלמנותה ומתאבלת כי בעלה עזבה ושכח בה, וכי ציון אינה יודעת מכל השמחה אשר התפשטה בכל העולם מאומה, עד שפתאום תשא עיניה ותראה את הישועה. יאמר, ראה נא הנה אלה מרחוק יבואו...[לאחר שהיא מתאוננת האם היא נשכח,  וה' עונה לה בתחילה כי כשם שהאשה לא תשכח את בנה, גם הוא לא ישכחנה ומוסיף:] הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ, אנכי [ה' יתברך] חקותי את שמך על כפי ידי, אשר מדי אשתמש בידי אזכור את שמך (והנמשל, שכל פעולותיו ומעשיו הם אמצעיים מובילים אל התכלית הגדולה שהיא התשועה המובטחת)...עכ"ל המלבי"ם.

התשכח אשה עולה, למוד זכות על ישראל

התִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ. פירוש מחודש ומפתיע מבאר הרב יהונתן אייבשיץ בספרו להפטרות אהבת יהונתן, וזלה"ק:

יובן עפ"י [מה שאמרו] בגמרא [שבת פ"ט ע"ב] לעתיד יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו, יאמר אברהם ימחו על קדושת שמך, וגם יעקב יאמר ימחו על קדושת שמך [ע"כ מהגמרא]. וצריך להבין לכאורה איך יאמרו אבות העולם ימחה מין הישראלי?! רק באמת מלמדין סנגוריה לומר אף שחטאו המה פושטין צווארם ונהרגין על קדוש ה', ולכן אין בדין שיקבלו עונש על חטאם. וזהו בכח המאמר 'ימחו על קדושת שמך'. וידוע מה שהורה אברהם אהבתו הזכה באלקים בענין יצחק עת שנאמר לו קח נא את בנך וזה היה מופלא בכל הנסיונות ועל זה כרת הקב"ה עמו הברית כי לא תשכח זרעו. וצריך להבין הלוא אנחנו מוסרין נפשותינו על קדושת השם בכל יום ומאי רבותיה דאברהם[2]? אמנם באמת ידוע עפ"י דכתב החכם דנח לו לאדם ליתן נפשו להריגה מתת נפש אחד מבניו להריגה כי נפשו עגומה עליו על בניו אשר טיפח וגידל אותם. ובאמת אילו ניסה הקב"ה את אברהם ליתן נפשו להריגה לא היה נסיון גדול כל כך. ואולם כאשר נלכה ירושלים נשחטו הבנים על חיק אמותם על קדושת ה' ונפש אבותיהם עגומות עליהם. ולזה אמר הנביא לציון באמרה עזבני ה', התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, ואפ"ה [ואפילו הכי] גם אלה תשכחנה ומסרת את בניך להריגה על קדושת ה' יתעלה ובזכות זה אשיבך לציון כבתחילה, וזהו אנכי לא אשכחך. עכ"ל האהבת יהונתן זיע"א.  

ביאור ל'לכה  דודי' מהפטרתנו

שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ חַי־אָ֣נִי נְאֻם־ה' כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה. בעיוני הפטרה מבאר הרב אברהם ריבלין שליט"א: פעמים אחדות מדמה הנביא ישעיהו את עם ישראל כלבוש של ירושלים וציון. הראשונה שבהם הפטרתנו שאי סביב וכו' וכן (שם נ"ב א') עוּרִ֥י עוּרִ֛י לִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י׀ בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עִ֣יר הַקֹּ֔דֶשׁ...הדמוי  הוא תמיד לבגדי תפארת מיוחדים כ'עדי' כ'כלה'...הביטוי  'ותקשרים ככלה' רומז על חשיבות יותר גדולה מסתם בגדי תפארת [ומביא דברי המלבי"ם] כמו שהכלה שומרת קשוריה שהוא העדי שנתן לה החתן על ידה לשם קדושין בל יאבדו ממנה, כי הם אות הקישור בינו ובינה, כן תקשרי אותם עלייך בקשר אמיץ לבל יצאו עוד ממך שנית, כי הם אות אירוסין בינך ובין אלקים, אשר על ידם אירס אותך באמונה. [עכ"ל המלבי"ם] כאן המקום לתקן טעות נפוצה בהבנת בית מהפיוט 'לכה דודי' 'התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי'. והרי 'עם' הוא לשון זכר, ומדוע בא המשפט בלשון נקבה? ההבנה הנכונה היא שמילת 'עמי' אינה מילת פניה. המשורר אינו מדבר אל העם כלל, אלא בית זה הוא המשכו הישיר של הבית הקודם בו פונה המשורר אל ירושלים, 'מקדש מלך עיר מלוכה' ומבקש מצווה עליה, קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה... הפייטן ממשיך ומדבר אל ירושלים: התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, ומי הם 'בגדי תפארתך' ירושלים? [התשובה] עַמִי! המילה עמי היא אפוא מילת תמורה, ולא מילת פנייה, והפייטן השתמש בדמוי של ישעיהו הנביא, שעם ישראל הוא בגדי תפארתה של ירושלים. [ומעמיק לבאר משמעות הדמוי של בגדי הפאר] ...בתורת הנסתר ידוע שהלבוש הוא הביטוי החצוני של מעלה פנימית נסתרת שאינה באה לידי ביטוי חצוני. הלבוש הראשון המופיע במקרא ניתן לאדם לאחר החטא...לפני החטא כשאור הנשמה היה החלק העקרי בישותו של האדם אז לא היה הגוף זקוק לכיסוי ולהסתרה, משום שלא היתה סתירה ... בין תוכן הנשמה ללבוש החיצוני של הגוף...אחרי החטא נתגשם הגוף ונעשה חולין, העור מכסה על האור [עפ"י דברי חז"ל (בראשית רבה כ' כ"ט) בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב 'כתנות אור'] אבל האור הפנימי קיים בטהרתו: אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא! והנשמה מתבישת מאוד בגוף הגשמי העכור...ועל כן דעתו של אדם לכסות את מערומיו, שלא יחשבו הבריות שגוף האדם הוא האדם, הרי יש בו גם נשמה אלקית! לכן ככל שהמעלה הפנימית של האדם גדולה יותר, כך נדרשים לו בגדי פאר יותר חשובים, וזוהי משמעות הדרישה לבגדים מיוחדים לכהן, וביותר לכהן גדול, לכבוד ולתפארת [והפנה למאמר רבו הרב יעקב חיים גולדוויכט זצ"ל אסופת מערכות בראשית 'כתנות עור' וכן, פורים 'לבושי כבוד']. מעתה נבין היטב דמוי עם ישראל ללבוש פאר ולעדי של ירושלים. ירושלים עיר הקודש מתביישת כשהיא שוממה או כשיושבים עליה גוים כי ניתן לחשוב שהיא עיר ככל הערים, אוסף של שכונות, רחובות, גנים ובניינים, והרי באמת ירושליםי היא עיר אלקים, עיר הקודש קרית מלך רב...מה הוא לבוש התפארת המעיד על נשמתה הפנימית של עיר הקודש? מה הוא ה'עדי' המעיד על קשר הנצח שבין העיר לבין ה'? עם ישראל הוא לבוש התפארת, לבשי בגדי תפארתך – עמי! שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ חַי־אָ֣נִי נְאֻם־ה' כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה. עכ"ל הרב רבלין שליט"א.

התדמות פנימית לה' יתברך

שִׁמְע֥וּ אֵלַ֛י רֹ֥דְפֵי צֶ֖דֶק מְבַקְשֵׁ֣י ה' הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם וְאֶל־מַקֶּ֥בֶת בּ֖וֹר נֻקַּרְתֶּֽם (ישעיהו נ"א א'). המגיד מדובנא בספרו כוכב מיעקב להפטרות כותב: ביאור זה בהבנת מאמרם ז"ל (שבת קל"ג) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות. אבא שאול אומר הוי דומה לו, מה הוא רחום אף אתה הרי רחום וכו'. [ומבאר עפ"י דברי חז"ל (יומא פ"ו)] ואהבת את ה' אלקיך, שיהיה שם שמים מתאהב על ידך...שיהיה אדם קורא ושונה וכו' כמה יפים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו [ומביא המעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור מישמעאלי ומצא בה אבן טובה והחזירה, ואמר הישמעאלי ברוך אלקי שמעון בן שטח] ומבאר: הישמעאל הזה מדוע בירך את אלקי שמעון בן שטח ולא את שמעון בן שטח עצמו? [אלא] אמר, האדם הזה באנושיותו דומה אלי ואל כל המדברים, ומאין היתה לו המדה יקרה זו, אם לא להיותו בעל נפש יקרה אצולה מכבוד עליון יתברך, הנאמר עליו (דברים ל"ב) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וא"כ אם בנצוץ קטן זה משביבי אשו יתברך נמצא אמונה כזאת, א"כ ברוך אלקי שמעון בן שטח!...וזה מאמר (ישעיהו מ"ג כ"א) עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ...לא ספור בפה ודבור לבד, אלא גם ספור ע"י ההתדמות למנהגיו, אשר מזה יוכר ויתוודע ג"כ גדולת הבורא יתברך שמו כאילו היה מספר בבעל פה.... ועתה מה טוב ומה נעים מתבארים דברי הנביא: שִׁמְע֥וּ אֵלַ֛י רֹ֥דְפֵי צֶ֖דֶק מְבַקְשֵׁ֣י ה' הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם...אתם הרודפים צדק ומבקשים השגה באלקות ומדותיו הנכבדות, ותיאר אותם כמבקשי ה', שמעו אלי ואתנה לכם דרך, הביטו אל אברהם אביכם וכו' כלומר התבוננו נא בצדקתו ובחסדו ואמונתו ביראתו ותום דרכו, וע"י זה תבואו להשגה באלקות. עכ"ל המגיד מדובנא זיע"א.

הפניה: ראה דברים באגרא דכלה (בעהמ"ח בני יששכר) עה"ת בפרשתנו ד"ה והביאו בניך בחֹצֶן (רד"ק זרוע או כנף הבגד). עיקר דבריו סובבים בדרך פנימיות. בגאולות הקודמות היו ע"י מדת 'הוד' וע"י נשים: בתיה, בבבל ע"י המלכה שיעצה לקרוא לדניאל, מדי, אסתר ויוון יהודית. לעת"ל תהיה גאולה נצחית (מדת 'נצח') ובחינת זכר. בניך – זכרים, חצן – נצ"ח בהיפוך אתוון. ומוסיף, ההפטרות הן מכל ספרי הנביאים חוץ מנחום, צפניה וחגי, ר"ת נצ"ח, השמורים לעת"ל בב"א.