לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

ירמיהו א' (א'- ב' ג') דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָ֖הוּ בֶּן־חִלְקִיָּ֑הוּ מִן־הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֔וֹת בְּאֶ֖רֶץ בִּנְיָמִֽן

פתיחה – ההשתוקקות לבית המקדש, תכלית שלשת השבועות[1]

הפטרתנו פותחת את 'מקבץ הפטרות' ג' דפורענותא לפני יום חורבן מקדשנו ובית תפארתנו. על ראיית ירמיהו את  מקל השקד, ואמירת ה': היטבת לראות, מפרש רש"י (ירמיהו שם י"ב) ...ומדרש אגדה [מדרש זוטא קהלת י"ב] השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום, כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר, לתשעה באב שבו נשרף הבית [עכ"ל רש"י] ככל ענין אשר יש להתכונן אליו, וכפי מדת ההכנה תהא יכולת הקבלה, כך בימים אלו מתכוננים אנו להבנה והעמקה בענין המקדש. אמנם ודאי במשך השנה כולה וביותר בשבתות בהן נאסר הצער והיגון. אך יש גם אופן התבוננות אחר על קריאת אלו ג' ההפטרות שנקראות בשבתות. כפי שכותב הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל האדמו"ר מסלונים בנתיבות שלום (במדבר מאמרי בין המצרים): שואלין ודורשין בהלכות המועד, ונכלל בזה שבכל זמן מיוחד אצל יהודים צריך ללמוד ולהתעמק מה משמעותו והנצחיות שבו. ועל דרך זה יש להבין ענין האבלות על החורבן בימי בין המצרים ותשעה באב...אין זה רק משמעות הפשוטה של אבלות להתאבל על מה שהיה ואיננו, שכן עם ישראל אינו שומר על זכרונות של עבר בעלמא אם לא שהם קשורים להוה ולעתיד...ויש לבאר שהמשמעות של אבלות על ביהמ"ק היא אי השלמה עם חורבנו ותשוקה לבנינו, שישראל אינם משלימים רגע אחד עם זה שביהמ"ק חרב, ותמיד הם מעלים את זכרונו על לבם ומשתוקקים מתי יבנה ביהמ"ק. ע"ד מאמר מרן הקדוש מקוברין [רבי משה מקוברין]  זיע"א, שהגרוע ביותר הוא כאשר משלימים עם המצב כמו שהוא, וכך האסון הגדול ביותר הוא כאשר יהודי משלים שאפשר לחיות גם בלי ביהמ"ק.

וכמעשה שהיה אצל הרה"ק מאפטא [ה'אוהב ישראל'] זיע"א שנכנס אליו יהודי ותינה לפניו  את כל צרותיו, והיה נראה לו שאינו משתתף כל כך בצערו. ואמר לו הרה"ק מאפטא, ומה עם זה שלא הקריבו היום את קרבן התמיד, על זה אינך דואג כלל?! [אך אין ענין של צער כשלעצמו אלא] ראשית בנין ביהמ"ק אשר נבנה מכח  ההשתוקקות שישראל משתוקקים בגלות לבנין ביהמ"ק...בשלשת השבועות של בין המצרים שבהם מעוררים כלל ישראל ביותר את התשוקה לבנין ביהמ"ק. עכ"ל הנתיבות שלום.

המנהיגים הנושאים סבלם של ישראל, זוכים לראיה עליונה

בספר שארית עזריאל להפטרות לרב עזריאל קרלנשטיין (התכתב עם המהרי"ל דיסקין זצ"ל) זצ"ל ביאר בדרך מקורית ענין השתתפות הקב"ה בנשיאת צערם של ישראל ע"י גדולי הדור, כפי המפורסם כי גדולי הדור וצדיקיו נושאים בעול ושומעים דרך אזנם לתוך ליבם צרותיהם של ישראל. (וכבר גם ידוע כי מסופר על כמה גדולים שנוסף לסאת הצרות שנושאים, עוד מצטערים שלא באים ומבקשים לספר בישועה ובהרווחה שהגיעה לאותם יהודים שבקשו את תפלתם. כמה חשוב הדבר של יהודי שביקש תפלה מצדיק, שיבוא ויספר לו שנושע, או שמחה אחרת שזכה ובאה בחלקו). בהפטרתנו אנו קוראים (ירמיהו שם י"א י"ב) ויְהִ֤י דְבַר ה'  אֵלַ֣י לֵאמֹ֔ר מָה־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה יִרְמְיָ֑הוּ וָאֹמַ֕ר מַקֵּ֥ל שָׁקֵ֖ד אֲנִ֥י רֹאֶֽה... וַיֹּ֧אמֶר ה' אֵלַ֖י הֵיטַ֣בְתָּ לִרְא֑וֹת...[ומראה הסיר נפוח מלמדנו, כי למרות האש-הדינין הקשים, הסיר הוא מחיצה מפסקת שלא יעשה האש חלילה כלה, לישראל המשולים ל'תבשיל' שבתוכו].  וכך כותב בהפטרתנו בספר הנ"ל: ...מאז אמר [ה'] יתברך למשה (אחר התנפלו לפניו...למה הרעות [שמות ה' כ"ב] עתה תראה (שם ו' א') נעשה מסילה לדורות הבאים, כי לא יעשה ה' דבר פורענות על ישראל כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים [עמוס ג' ז'] לא סוד הגזירה לבד, כי אם גם סוד הטוב הטמון בגזירה ההיא, למען ינוח לב עבדיו אלה ולא ימקו בהרעה אשר ימצא את ישראל. כי לרועים הנאמנים גדלה מצוקת לבבם יותר מכל ישראל המקבלים עצמם...ומזה נתבונן כי לפי גודל צערן של רועי ישראל בצרת ישראל, כן ירבו השגתם לראות תכלית טובת הפורענות להפיג צערו. והנביא ירמיהו זה, ידוע...מדרושי חז"ל האיך היה מיצר ודואג על פורענות ישראל. שאלו הוא יתברך מה אתה רואה, פירוש פורענותן של ישראל הכתובים במרום, באיזה תמונה רואה אותם, כי הלוא בכמה תמונות שונות יוכלו דברי הנבואה להיראות אל עיני הנביא...הכל לפי בחינת הנביא, כי לכל תמונה, הוראה מיוחדת על דברי הנבואה הזאת. [הנביא אומר מקל שקד אני רואה וה' משיב לו היטבת לראות] כי השיג לראות את הטוב הטמון בהגזירה ההיא, ע"י התמונה הזאת...עכ"ל שארית עזריאל.

תכלית החורבן – בנין

במעדני שמואל לרב שמואל טרוביץ זצ"ל כתב: יש להבין את הפסוק [ירמיהו שם ט'-י'] וַיִּשְׁלַ֤ח ה' אֶת־יָד֔וֹ וַיַּגַּ֖ע עַל־פִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר ה' אֵלַ֔י הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי דְבָרַ֖י בְּפִֽיךָ. רְאֵ֞ה הִפְקַדְתִּ֣יךָ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה עַל־הַגּוֹיִם֙ וְעַל־הַמַּמְלָכ֔וֹת לִנְת֥וֹשׁ וְלִנְת֖וֹץ וּלְהַאֲבִ֣יד וְלַהֲר֑וֹס לִבְנ֖וֹת וְלִנְטֽוֹעַ. ללמדך שכל הניתוץ וההריסה הוא הקדמה והכנה לצורך הבניה והנטיעה. והענין מוכח בכתוב ומודגש בו"ו החיבור. 'לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס' ומיד אח"כ ממשיך, 'לבנות ולנטוע' ללא ו"ו החיבור [במילה 'לבנות'], והטעם הוא כדי שיוכל לבנות ולנטוע הכל מחדש, וכמו"כ ידוע בשם ה'שפת אמת' שפירש את הכתוב באיכה (ב') חשב ה' להשחית חומת בת ציון, נטה קו לא השיב ידו מבלע' והדבר תמוה, מה עניין קו כדי להשחית, שהרי הדבר פשוט שאין נוטים קו אלא בבניה כדי ליישר את הבנין, אבל בכדי להרוס אין צורך לנטות קו, מאחר שכדי להרוס אין צורך ביישור?! אלא הכוונה היא חשב ה' להשחית את חומת בת ציון, רק כאשר – נטה קו לבנותה מחדש, ואז לא השיב ידו מבלע. עכ"ל המעדני שמואל עפ"י השפת אמת.

קישור פתיחת הנבואה עם חיתומה וענין 'נערותו' של ירמיהו

באזנים לתורה לרב זלמן סורוצקין זצ"ל, בסוף פירושו לפרשה, ביאר ענינים מההפטרה, וכך כתב להפטרתנו: הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ (ירמיהו ב' ב'). שמא יתפלא הנביא מדוע לא שלח ה' את דברי זעמו ע"י גדול, היודע לדבר ולהוכיח ולמה בחר בנער לשליחות קשה זו [בפסוקים לפני כן נאמר (ירמיהו א' ו') וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ ... ה' הִנֵּ֥ה לֹא־יָדַ֖עְתִּי דַבֵּ֑ר כִּי־נַ֖עַר אָנֹֽכִי. וַיֹּ֤אמֶר ה' אֵלַ֔י אַל־תֹּאמַ֖ר נַ֣עַר אָנֹ֑כִי כִּ֠י עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֤ר אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ תֵּלֵ֔ךְ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲצַוְּךָ֖ תְּדַבֵּֽר]. ובטח ישאלו שאלה זו גם בני ישראל, ולכן צוה ה' ראשית כל 'הלך וקראת באזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך. ולפיכך בחרתי הפעם בנער לנביא, כדי שבשעה שאשים חזות קשה בפי הנער, אזכור לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר. וכאמור (הושע י"א א') כי נער ישראל ואהבהו' וברוגז רחם אזכור. ולא אעשה עמך כלה כחטאתיך, כי קודש ישראל לה' ראשית תבואתה (ירמיהו ב' ג'). עכ"ל האזנים לתורה.

נשוב לספר בו פתחנו דברנו, בנתיבות שלום כתב (שם) ... וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה (שמות ב' ו'). שמבכייתו הכירה שהוא יהודי, כי ראתה שבוכה בכי של תקוה ולא בכי של יאוש, ותאמר מילדי העברים זה – זוהי בכיה יהודית, מה שאין כן גוי שבכייתו היא בכי של יאוש...וכאשר יהודי בוכה על חורבן ביהמ"ק הרי זה בכיה של תקוה, שמרוב געגועיו ותשוקתו לביהמ"ק הוא בוכה... עכ"ל הנתיבות שלום. אמר המלקט, אפשר זו משמעות עמוקה נוספת לענין 'נערותו' של ירמיהו, שאיננה חסרון אלא יתרון ומעלה.