לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

ישעיהו א' (א'-כ"ז) חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם....

זמנה של נבואה זו בימי ישעיהו

המפרשים דנים בסוגיה, האם פרק זה הפותח את ספר ישעיהו, הוא אכן תחילת תקופת נבואתו. רש"י עפ"י חז"ל כותב כי הנבואה הראשונה של ישעיהו נמצאת בפרק ו' (בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא...) ושם נאמר (פסוק ח')  וָאֶשְׁמַ֞ע אֶת־ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי. האבן עזרא והרד"ק מבארים שם כי מפסוק זה למדים שזו היא התחלת נבואתו של ישעיהו. המלבי"ם בתחילת פרקנו מביא כי ישנה מחלקות בענין הפרק הראשון (הפטרתנו) וישנן דעות שפרקנו הוא זה הפותח את נבואות ישעיהו.

מה בין התוכחות של ירמיהו לזו של ישעיהו?

בשתי השבתות הקודמות קראנו דברי תוכחה מספר ירמיהו, הקריאה שנבחרה לחתום את ג' דפורענותא, היא מספר ישעיהו. מה טיבן של התוכחות? אלך עפ"י ביאורו של הרב משה ליכטנשטיין שליט"א בספרו בנתיבי נבואה (הפטרת מסעי): ...נפתח במשותף, שני הנביאים מדברים על עזיבת ה' ומשתמשים בדימוי של אשה שנטשה את בעלה והלכה לרעות בשדות זרים. מההבדלים ביניהן, תוכחתו של ישעיהו חריפה יותר. ישעיהו מציג את כפיות הטובה שבעזיבת הבורא כמנוגדת למוסר הטבעי. בהפטרתנו בא לידי ביטוי בכתוב (ישעיהו א' ג'): יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן. ירמיהו לעומת זאת, אינו מראה את הנהיה אחר הע"ז כשחיתות מוסרית אלא כטעות קשה של אנשים מבוהלים, ולכן תוכחתו היא בלשון 'מלומדת' ונסיון לבירור: כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה' מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ (ירמיהו ב' ה'. הפטרת מסעי) הבדל נוסף ישעיהו מאשים את העם וקובע: ה֣וֹי׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֹ֔ן, ואילו ירמיהו פונה למנהיגים: הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה ה' וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִיאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל (ירמיהו ב' ח').

אמנם ההבדל המהותי בדברי התוכהה בין ישעיהו לירמיהו הוא: כי ישעיהו עיקר תוכחות על התנהלותה והתנהגותה של האומה כחברה הלוקה בצורת הנהנתנות שלה, ונצול ורמיסת החלשים דהיינו סוגיות של בין אדם לחבירו - לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה (ישעיהו א' י"ז) מפרש הרד"ק: למדו מן הטוב ומן הרע חדלו, ותלמדו להיטיב איש לחבירו. דרשו משפט בין עשוק לעושק. אשרו חמוץ, כמו ישרו [את] הגזול. אף סיום ההפטרה הוא: צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה (ישעיהו שם כ"ז). לעומת זאת ירמיהו, כפי שראינו בפסוקים המובאים עוסק בעניינים הרוחניים של בין אדם למקום. הרב משה ליכטנשטיין מציב הגדרה מעניינת להבדל בין תוכחת ישעיהו לירמיהו, והיא אצל ישעיהו ה'אדם' מעמיד את עצמו במרכז, כתוצאה מכך נובעת התנהגותו הבלתי מוסרית לזולת, כל חפצו הנאת עצמו ורמיסת המפריעו בכך, כתוצאה מכך כביכול גם הבורא 'מוזז' מחוץ למעגל החיים המרכזי. לעומת זאת ירמיהו מתמודד עם טעות רוחנית הנובעת מראיה מעוותת של המציאות, לכן טענתו היא כלפי הכהנים והמנהיגים שאינם מכוונים ומנווטים נכון את התנהגות העם. 

אבוד המשמעות הרוחנית של הקרבנות

בדברי ישעיהו רואים אנו (למרות ההדגשה הנ"ל שישעיהו עוסק בעיקר בענינים של 'בין אדם לחבירו') דברי תוכחה שלכאורה שאלה גדולה עולה ממנה, דברי התוכחה הם: לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר ה' שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי. כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי. (ישעיהו א' י"א-י"ב). המגיד מדובנא בספרו כוכב מיעקב על ההפטרות מעלה שאלה: לכאורה מתנגד הוא אל חלק אחד מספרי התורה אשר ניתן לנו מימין ה' והוא התורת כהנים ומעשה הקרבנות?! אלא מבאר שבעמל האדם וקניניו יש שהם תכלית המבוקש ורוצה להשיגם בעצמותם, ויש שהם משמשים כדי להשיג את התכליות. כן בענין המצוות יש מהן שהקב"ה חפץ בעצמותן שיעשה אותם האדם וחי בהם, כמו רוב מצוות עשה, ויש סוג אחר של מצוות שמטרתן להיישיר ולנתב לב האדם לעבודתו יתברך. מהמצוות שה' חפץ בעצמותן כמו סוכה ולולב ודומיהן. אמנם מצוות כמו עליה לרגל, אם לא יכניס בלבו יראת שמים, מה הועילה המצוה? ה' ציוה על ההיראות בביתו כדי שממצוה זו יגיע  לקנין של יראה ואהבה, וכן הקרבנות עיקר הכוונה היא שישמעו בקול ה', אך אין חפץ לה' בעצם הקרבנות. ע"כ עפ"י המגיד מדובנא.

למוד ה'תקוע' בבית המדרש, ולמוד הפורח בעולם

הכתוב בהפטרתנו (ישעיהו א' כ"א) אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט ...  רבינו יוסף חיים ה'בן איש חי' זיע"א בספרו על ההפטרות ברכת חיים כותב על כך: נראה לפרש בס"ד [משל] לרב אחד שנכנס לבית המדרש וראה את התלמידים מנגחים זה את זה בקולי קולות, ואמר להם: בית מדרש הזה הוא מלא תורה בכולו. והם שמחו לדבריו לפי שעה כי לא הבינו כוונתו. וכאשר ראה שלא הבינו, אמר להם: בני, תדעו מה שאני אומר, אין זה דברי שבח אלא גריעות, יען כי הלוא תדעו כי הלומד ל'שמה' ברצון ה' יתברך, תיכף הדבור של התורה עולה למעלה במקום גבוה ואינו נשאר בארץ. אבל הלומד שלא לשמה אין כח בדברי תורה לעלות למעלה, אלא נשאר הדבור למטה[1]. על כן אנכי בראותי שהלמוד שלכם הוא שלא לשמה, לכן אמרתי בית המדרש הזה הוא מלא תורה בכולו, כי הדברי תורה שלכם אינם עולים למעלה, והכל נשאר למטה ונמצא יום על יום [כלומר, מתווסף בכל יום] עד שנתמלא כל [בית] המדרש כולו, כי אין עליה לדבורים שלכם. אז הבינו מוסר שלו ונכנעו. [כעת מקשר להפטרתנו] והנה כזאת יאמר על הדיין שהוא מעוות הדין, ואינו דן דין אמת לאמיתו, שכל דברי המשפט ישארו למטה בארץ, ולא יעלו למעלה. אבל הדן דין אמת לאמיתו, כל דברי המשפט שהוא דן עולה תיכף למעלה לשרשו ונעשה משם אור עליון ממנו...עתה מלאתי משפט מפני שהדיינים עושים עוות הדין ואין דנים אמת, ולכן דברי המשפט אינו עולה למעלה והרי העיר מלאה מדיבורים של המשפט... עכ"ל הברכת חיים.

חיוב נתינה מנכסים חומריים או רוחניים

וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ... לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה.

הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל בספרו להפטרות קול צופיך כותב על חיוב הנתינה של כל אדם שחננו ה' יתברך, הן בעושר ממוני או בנכסים רוחניים שחבירו משווע ליהנות מהם, ואלו מדבריו: כאשר בא אדם לחבירו לבקש טובה הימנו, אם טובה גופנית ואם טובה רוחנית, והוא מקשה את לבו ומסרב להיענות לחבירו, מתחמק ממנו בתירוצים ואמתלאות, וחבירו המבקש טובה חוזר ממנו ריקם ממנו בבושת פנים, כי אז גם הקב"ה ינהג אתו לפי מדתו, ישיב פניו ריקם, גם הוא כאשר יזדקק להקב"ה בעת צרתו...גם הוא יתאכזב וישוב ריקם, בבושת פנים. איש תרומות יהרסנו [משלי כ"ט ד'] זה חכם שיודע הלכות ומדרשות ואגדות ויתום ואלמנה הולכין אצלו שיעשה דין ביניהם, והוא אומר להן אני עסוק במשנתי, איני פנוי, אמר לו הקב"ה מעלה אני עליך כאילו החרבת את העולם. (שמות רבה משפטים ל' י')