"מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר. ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיהו ט,יא-יב). אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ"? דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה' (ב"מ פה,א-ב). 'דבר זה - על מה אבדה הארץ; אמרו חכמים - מי האיש החכם;  אמרו הנביאים - אשר דבר פי ה' אליו; שלא ברכו בתורה תחילה - כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה. קרא יתירא דאשר נתתי לפניהם קא דרש ברכת אשר (נתן לנו תורת אמת) שהיא לפניה של דברי תורה, וכיון דלא מברכי גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם' (רש"י). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, מביא (ב'לזמן הזה' תמוז-אב 'בין עובד אלקים..') על הגמ' הזו את דברי הר"ן: 'דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו. מדכתי' ויאמר ה' על עזבם את תורתי מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד. ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק: דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו? והלא דבר גלוי היה וקל לפרש? אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפרשו הקב"ה בעצמו. שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו לא הלכו בה, כלומר בכונתה ולשמה, אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם' (הר”ן. נדרים פא,א). בנוסף הביא את המהר"ל שמסביר שהיו מברכים, אלא שלא בירכו כמו שהיה ראוי לברך ביחס מתאים לתורה. וזה היה 'התחלת הסרת התורה מישראל... עד שהוסרה התורה לגמרי' (המהר"ל בחידושי אגדות, ובתפארת ישראל). והוסיף בהקשר ליחס לתורה את הגמ': 'א"ל בר הי הי להלל: מאי דכתיב (מלאכי ג, יח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו"? היינו צדיק היינו עובד אלקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו? א"ל: עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד' וכו' (חגיגה ט,ב). ראה בדבריו באריכות. נראה שאולי אפשר שלמדו בפשטות שהקטע "אשר נתתי לפניהם" מיותר, שהרי מספיק היה לומר "על עזבם את תורתי", מה מוסיף המשפט "אשר נתתי לפניהם"? לכן למדו שבא לרמז שהעוון אינו רק על שעזבו את התורה, אלא היה חסר להם החלק של היחס לתורה, הדגש שזה תורת ה'. שאילו היה רק שחטאו, אז עוד יכלו לשוב בתשובה, אבל כיון שאין להם יחס ראוי לתורה, אז לא מתקיים בהם חיבור לתורה שמבטל את יצה”ר: 'ת"ר: (דברים יא, יח) "ושמתם" סם תם, נמשלה תורה כסם חיים... כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב שאת". ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' "לפתח חטאת רובץ"' וכו' (קידושין ל,ב). לכן החורבן בא על ריחוק מהתורה, שזה נעוץ ביחס לתורה. שאילו סתם כך לא היו לומדים, יכלו לחזור וללמוד, אולם כיון שאין להם יחס ראוי לתורה, אז לא יבואו ליתחבר לתורה וממילא לא יוכלו לנצח את יצה"ר מכוח חיבור לתורה, ולכן אין ברירה אלא רק להביא חורבן, ויהיה כעין התחלה מחודשת. עוד נראה שראו בפס' כעין דימוי לנאמר בתורה (שכל דברי הנביאים שורשם נעוץ בתורה [כמובא בשם היהודי הקדוש שאותיות התורה יוצאים בצירופי מילים אחרים בדברי הנביאים]). שמה שנאמר כאן דומה לנאמר "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (ויקרא כו,ג) '"אם בחקתי תלכו" יכול אלו המצות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים "אם בחקתי תלכו"? להיות עמלים בתורה' (ספרא). שיש כאן שלושה חלקים ("בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אתם") כמו שכאן יש שלושה חלקים ("על עזבם את תורתי..., ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה") [נראה שלושה חלקים כנגד חזקה, לרמז על חוזק החיבור לתורה, וכן רמז לשלושת האבות שהם הנחילו לנו את הקשר לתורה]. לכן למדו שכמו ששם ההתחלה היא היחס הנכון לתורה, עמל התורה, כך גם כאן זה קשור לעמל תורה, שלא היה להם יחס נכון לתורה, שלא ברכו בה תחילה, שהיא לא היתה חשובה להם, ולכן ודאי שגם לא עמלו בה כראוי [וכאן זה החורבן, כמו ששם ההיפך מאלו זה מה שמופיע בהמשך בחורבן שיבוא] (לכן קודם לזה, בגמ' [בב”מ] מובא על חכמים שעשו דברים כדי לידבק בתורה, שזה בא להראות את העמל שלהם לידבק בתורה כראוי. וכן בנדרים קודם נאמר על קשר לתורה של עניים ושל בני ת”ח). עוד נראה שלמדו את הפס' בדימוי לחזקיהו שאצלו ניצלו מחורבן וגלות, ולכן כאן זה היפוכו. לכן זה ההיפך מהנאמר על חזקיהו: '"והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך ועולו מעל צוארך וחובל עול מפני שמן" א"ר יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה' וכו' (סנהדרין צד,ב). יוצא שאצל חזקיהו היה יחס ראוי מאוד לתורה, ולכן זכה לינצל, אבל כאן שהיה חורבן וגלות זה היפוכו, ולכן זהו יחס לא ראוי לתורה. לכן דרשו שלא ברכו בתורה, שלא היה להם יחס נכון לתורה, ודרשו זאת דווקא בהקשר לברכה, כמו שרש"י מביא שזה בשל הדימוי לברכה. אולי גם רמזו בעניין ברכה דווקא, כדי לרמז על חזקיהו, שאצלו היה פגם כעין בברכה - שלא הודה לקב"ה על ההצלה, ולכן לא נהיה משיח: '"למרבה המשרה ולשלום אין קץ" וגו', א"ר תנחום: דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום? ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו, ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח? לכך נסתתם' (סנהדרין צד,א). ממילא אם היה מודה היתה באה הגאולה, וממילא לא היה בא חורבן אח"כ, לכן רמזו בדרך של חוסר הברכה (שהם לא מברכים כי אין להם יחס ראוי לתורה, כמו שהוא לא הודה, שלא היה לו יחס ראוי למה שניצל). אולי יש בזה כדי לרמז לימנו, שאנו חוזרים מהגלות-בתהליכי הגאולה וצריכים לעשות תשובה במיוחד לשורש החורבן, ולכן עלינו במיוחד חל הדגש לידבק בתורה, ולהודות לקב"ה על ההצלות שעשה לנו (ביוהע"צ ויום ירושלים) ולא להתעלם מהם ח”ו. חזקיהו חלה בזמן המצור של סנחריב וכמעט מת, על שלא נשא אשה והוליד בנים, ולבסוף התרפא ונוסף לו 15 שנה (מלכים ב,כ. ברכות י,א). למה דווקא 15 שנה? (ר"ע וחכמים חלקו [ביבמות נ,א] האם ה-15 שנה זה השלמה של חייו, או תוספת. ממילא לרבנן למה דווקא 15 שנה הוסיפו לו? וגם לר"ע מה הטעם דווקא כך יצא שהיה צריך לרדת ולבסוף הושלם?) נראה שזה קשור לניצחון על סנחריב, שהפס' מחברם: “והספתי על ימיך חמש עשרה שנה ומכף מלך אשור אצילך ואת העיר הזאת וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי" (מלכים ב,כ,ו). שסנחריב רצה להחריב את המקדש ולהביא חורבן וגלות לארץ. וחורבן המקדש קשור בשם 'י'ה': 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק”. וכתוב אחד אומר: ”כי מחה אמחה". כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, "תמחה”. כשפשט ידו בכסא, "מחה אמחה”. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'” (ירמ' ג יז). לפיכך "מחה אמחה”. ונאמר, "כי יד על כס י'ה מלחמה לה'” (שמ' יז טז)... רבי לוי בשם רבי אחא ברבי חיננא אומר: כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם, ולא הכסא שלם. אבד זרעו של עמלק, השם שלם והכסא שלם. מה טעם? "האויב תמו חרבות לנצח" וגו' (תה' ט ז). מה כתיב אחריו? "וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו" (שם שם ח), הרי השם שלם והכסא שלם' (תנחומא "כי תצא" סימן יא). יוצא שלחורבן ירושלים יש קשר לשם י'ה (שהוא קשור להשמדת עמלק, ובהשמדת עמלק יש קשר לשם י'ה. [ולכן בפרט בשמות נאמר “מחה אמחה.. כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק”, שנשבע בשם י'ה וזה נאמר בהקשר למה שעמלק יחריב את המקדש שלכן אז חל “מחה אמחה”]), והשלמת השם קשורה להשמדת עמלק לעתיד לבא (בזמן המשיח). ממילא  לכן נראה שזה קשור למצור של סנחריב, שרצה להחריב את ירושלים, ולכן הצלת חיי חזקיהו בא יחד עם ההצלה מסנחריב, ולכן כמו שאצל סנחריב יש לזה קשר לשם י'ה (שהחורבן קשור לשם זה), כך גם אצל חזקיהו. וכמו כן, היה ראוי בכך להיות המשיח, וממילא היה נשמד עמלק והיה השם שלם, לכן ניתן לו 15 שנה כמניין השם י'ה. אלא שהוא לא אמר שירה ובכך לא נעשה משיח, ולכן גם לא הושמד עמלק, ולכן לבסוף ירד הקשר לתורה, כמו שבנו יצא רשע (רחוק מתורה), עד שלבסוף לאחר זמן גם הגיע החורבן. בכ"א קשרו לתורה היא שהצילה מחורבן, ולכן בזמן החורבן למדו שזה ההיפך ממנו. נראה שלכן מי שמובא בשמו על היחס החיובי כראוי לתורה זהו בר הי הי: 'א"ל בר הי הי להלל: מאי דכתיב (מלאכי ג, יח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו" היינו צדיק היינו עובד אלקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו? א"ל: עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד' וכו' (חגיגה ט,ב). לא במקרה מי ששאל על פס' שבו מובא הדגש של היחס החיובי לתורה הוא בר הי הי, שבשמו רומז על השם 'י'ה', ואולי אף רומז לחזקיהו: ('בר הי הי':) 'בר הי' בן 15 שנה-שיש לו עוד 15 שנה, כיון שהוא קשור ל'הי' לשם 'י'ה'. נראה שיש בזה מרמז על הגאולה, שאמנם חזקיהו לא זכה לה, אבל אנו זוכים לחיות בתהליכיה, ואנו מודים לה'-שלא כחזקיהו, ולכן ראויים ליגאל. וממנו למדים גם ליחס לימנו שלכאורה יש לתמוה על שתהליך הגאולה החל ומתגלגל ע"י אינם שומרי תורה ומצוות. אלא שעלינו לדעת שעלינו לעשות את המוטל עלינו, ולא לקבוע לקב"ה איך לפעול, כדברי ישעיהו בתגובה לדברי חזקיהו שלא נשא אשה כי ראה שיצא ממנו בן רשע: 'א"ל: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד' (ברכות י,א). (והשיבה לארץ מחזירה את מעלת התורה, למעלתה הראויה, שלא כבחו"ל ששם היא רק משום "הציבי לך ציונים" [ספרי עקב מג], כך שיש במעשיהם משום קשר לערך הראוי לתורה, גם אם הם לא יודעים שעושים זאת) ועלינו להשלים את החיבור למעלה השלמה, של דבקות בתורה עם חיבור לארץ על כל חלקיה וצרכיה, עד שנזכה להביא את הגאולה השלמה, בבי"א.